חודש אדר מופיע באמצע המלחמה שכולה מתח וכאב אחד גדול על מה שעשו לנו ועל חיילינו שמקריבים נפשם מדי יום בחאן יונס ורפיח. איך מרבין בשמחה? איך? עם כל הכבוד לאדר, תראה איפה אנחנו?

כל המחשבות האלה עוברות בראשי תוך כדי הריקוד "מִשֶׁ-מִשֶׁ-מִשֶׁנכנס אדר", לאחר שחרית של ראש חודש. לאחר מכן, בשדה, אני מנסה לבדוק איך מרימים משהו משמח מהקרקעית אליה נחבטנו בשמחת תורה. גם אז הייתה שמחה שהתהפכה, אולי עכשיו אפשר להפך שוב? זה החודש הזה שמסוגל לזה. בעצם, הפעם השם יתברך נתן לנו חודשיים בשביל המשימה הזו. כנראה שזה מסלול למתקשים, אבל כנראה אפשרי.

מה זו שמחה בשבילך? אני שואל את עצמי בתוך השדות הירוקים והלבנים מפריחת השקד.

שמחה זה סוף כל הצרות, מצב של כיף תמידי, אחלה וסבבה.

כן, זה בדימוי שלך, צבי, אבל מה זו שמחה מעשית? שמחה יהודית? שמחה שהיא בתוך תפאורה של כאב, ולא כזו שמדחיקה את המצב אלא מתקנת את המצב?

וואלה, שאלה. שאלה טובה.

ביער, השקט הוא אותו שקט, חוץ מהדי פיצוצים מעזה ששומעים בגוש עציון. היער בשתיקתו העמוקה מביא אותי לצעוק להשם יתברך. תן סימן, תן כיוון!

(שקט…)

מה הכיוון? אני מתעקש עם עצמי.

לא יודע.

אולי זו העצה המרכזית של רבנו, לעשות אבחנה ברורה בין עצבות ומרה שחורה לבין כאב מעורר. בין ייאוש לבין קושי שבסופו תקווה. זו הנקודה. נכון שהכל כואב מסביב. הרוגים, חטופים, משפחות שמאבדות את היקר להן, והנהגה שעדיין לא קולטת מה הולך פה – כל הסימנים למצב קשה, אבל העצבות היא בעצם כיבוי האור. המרה השחורה היא בעצם תמונה שחורה ללא שום כתם לבן.

האם אתה שם? האם אנחנו שם?

אמנם בשקט… אבל אני לוחש לשמים: לא. אנחנו לא שם.

מה הנקודה הלבנה שלך, צבי, בכל השחור?

יש המון… אבל אלו של חודש אדר הן ממש קשורות לספק, לעמלק.

באחת השיחות שלי עם חיילים שיצאו השבוע מחאן יונס, בתוך כל הפרטים על הניסים הגלויים בתוך הקרב, על הביחד ועל הרוח האחרת והחדשה, סיפר לי קצין שיצא פעם ראשונה לביתו אחרי שמחת תורה, שמכל התחושות שיש לו מזדקרת בעיקר השמחה. אין שמחה כהתרת הספקות.

איזה ספק הותר? שאלתי, בעודי מנחש נכונה את התשובה.

יש לנו אויב ובזה אין ספק. יש כאן מלחמה, ולאף אחד אין ספק שצריך אותה. יש כאן רצון לניצחון שיראה לכולם מה המחיר שישלמו כשנטבחו יהודים. זה מרגיע, הוא הסביר, זה מקל את התחושה. לא צריך לפחד מהמלחמה שתבוא, היא כאן.

כשהיה כאן ״שקט וטוב״ – המשיך הקצין – ידענו שזה לא באמת כך, ושבוקר אחד נתעורר לקולות המלחמה שאנחנו לא יזמנו. וכשזה קרה, אמנם הופתענו אבל נרגענו. הנה האויב שאותו הכחשתי. הנה המצב שאותו לא רצית לראות. יאללה, מתחילים לתקן. אין שמחה כהתרת ספקות של עולם מערבי מדומיין שלא קשור כלל למציאות של המזרח התיכון.

וואלה, צודק. כשאתה יודע שקמים עליך לכלותך, כשבאים להורגך, אתה מבין את המצב ומתחיל עוד מצווה בשמחה – מחיית עמלק, אותו ספק שיש במציאות אם החמאס הוא אויב או ידיד נחמד. זו הנקודה שבה אתה מתעורר ושמח שיצאת מהחלום המערבי הזה שמוכרים לנו בבית הלבן. כשעמלק מופיע בשמו וביכולותיו על המסך שלך, כדאי לשמוח. זה שלב בהתעוררות, כדי שבפעם הבאה אתה ובני בניך תכירו את התחפושות שלו ותדעו מה העבודה.

זו כבר נקודה משמחת, אכן, ומה עוד?

יהודים מכירים את אוצרותיהם בשעות קשות כאלה, אין מה לעשות. עצם העניין של להיות יהודי, זו סיבה לשמוח. עצם זה שאתה מברך בבוקר "ברוך… שלא עשני גוי" (עזתי במקרה הזה), זו סיבה לשמוח, כך אמר רבי נחמן למי שחיפש כל דרך ולא מצא כיצד לשמוח. כשאתה רואה את העולם סביב, אתה מתעודד מעצם היותך מי שאתה, ברוך השם.

יום אחרי השיחה הזו ביער, שהסתיימה בתפילה שאנחנו רוצים היפוך מובהק בשדה הקרב, הגיעה הידיעה על שחרור שני החטופים, שני קיבוצניקים מניר יצחק בני 60 ו-70. הם בוודאי ישמעו ממשפחותיהם על מה שהם עשו ופעלו עבור שחרורם. הכוונה לא להפגנות או להופעות באולפני הטלוויזיה, אלא לקרב הרוחני, לתיקון. ילדיהם של שני החטופים נסעו מהקיבוץ לקברו של הרבי מלובביץ'. למרות המרחק, הם קיבלו על עצמם תפילין ונרות שבת.

למה זה קשור להשבת החטופים? כי גם הם הבינו שכל יהודי ששב אל האוצרות שלו, האוצרות שלו ישובו אליו. הצדיקים לא יוותרו על אף יהודי, יילחמו עבורו וידאגו שיהיה שמח, עם מתכון יהודי עתיק, כמו שיהודי צריך להיות שמח. לא שוכח את הכאב. לא מדחיק את המציאות, אבל מודע לכך שבכוחו הפנימי הוא יכול להגיע לחצרות השם. וחאן יונס זו רק ההתחלה של אותה דרך, ללא ספק.