- חודש אלול נותן את התחושה החזקה שוואלה הכל כאן רציני, זה לא סתם דיבורים. כל מה שאמרו לך על זה שהמלך דן את העולם והכל נקבע בראש השנה, זה לא הגזמה כדי להשיג קשב באיזה שיעור תורה. זה כל כך אמיתי עד שגם אנשים שכמעט ולא רואים את בית הכנסת כל השנה, מתארגנים לקום לסליחות והולכים בחושך לבית הכנסת, עוד לפני הנץ. ימי הסליחות וימים נוראים, אלו הימים עם הרייטינג הכי גבוה בבתי הכנסת.
איזה עם ישראל מתוק, כאילו לא קולט מה הולך בכל ימות השנה, אבל כשמתקרבים ימי הדין והרחמים הוא נזעק לתקן, לעשות תשובה, לבקש סליחה. איזה תת-מודע קולקטיבי יודע שרק אהבתו האין-סופית של הקדוש ברוך הוא המציאה את הדין הזה, בשביל להעיר אצלנו את האהבה שנרדמה. איזה עם צדיק עם רוח של ילד, אותו ילד שיש בכל אחד מאתנו. והמלך בשדה כדי לארגן לנו דרך נוחה לשנות כיוון, והילד מנצל את זה כי הוא יודע שאלו כללי המשחק. - אולי בגלל החום; אולי בגלל הסליחות של הספרדים, שמתחילות באמצע הלילה ובארבע בבוקר הרחובות הומים; ואולי בגלל האווירה הזו שכדאי לא להירדם לקראת הסוף – הצבע של חודש אלול הוא דווקא החושך ולא היום. שם, בתוך אי-הוודאות אנחנו קמים; וגם אם לא קמים – יודעים שהיינו צריכים לקום. עצם הרצון והמוכנות שלנו להחזיק מעט מהחושך, זה אור גדול.
רוב ההתקדמות שלנו מגיעה כשאנחנו מסכימים להיות בחושך; בחושך האישי או בחושך של הקרובים אלינו. כשאנחנו קולטים שהכל מאתו יתברך, פתאום פורצת דרך החוצה.
האינסטינקט הרגיל שלנו הוא אנטי-חושך. ובחודש אלול אנחנו מתגברים על הטבע שלנו וקמים, בלי שאף אחד יראה, בשביל לבקש סליחה. אנחנו מתחננים, לא מנסים להביא פתרונות כוחניים.
מה זה לקבל את החושך? אז הדוגמה הנפוצה של האישה וכאב הראש זו הדוגמה הטובה ביותר: האישה אומרת לבעלה "כואב לי הראש". הבעל, ששומע את זה לא בפעם הראשונה אומר לה "נו… תיקחי אקמול". באותו רגע האישה אומרת לעצמה: מה? הוא חושב שאני לא יודעת שאקמול הוא נגד כאב ראש? שוב הוא לא מבין שאני רק רוצה שהוא יקבל את החושך שלי. במקום לשאול מה אני מרגישה ומה עבר עליי, הוא מבלבל את המוח על אקמול ומציע פתרון.
הדוגמה הזו תקפה גם לחברים, לילדים ולשאר המקומות בהם הלב נחוץ וההכנעה מתבקשת, ואז האקמול נשלף.
המלך ממתין לנו בחושך. אנחנו מקבלים את החושך ומבינים שלעשות תשובה זה מסוג הדברים שהומצאו עוד לפני שהרצון הרע שלנו הומצא. כל מה שאומרים על ה' בכל פיוטי הסליחות, שהוא סולח, מבין ורואה הכל – הכל נכון. נותר רק להודות, תרתי משמע. ה', אני מודה שאני כזה. ותודה שאתה כזה. - יש המון עידוד באוויר של אלול. משום מה, אם בני האדם היו בטוחים שהם רק מועמדים לעונש, הם לא היו מנסים לתקן. היו אומרים "עזוב. אם כל הדיון הוא כמה אני גרוע ומה אני הולך לחטוף על זה, אז אני לא במשחק".
את העידוד אני מקבל משני משפטים. הראשון הוא של רבי שלמה קרליבך ששמח לפני המשפט כי… השופט הוא אבא שלי! שמחה והתרגשות ממלאים את הלב לקראת הפגישה איתו! ומה עם הדין? אין שופט טוב יותר מאבא…
השני הוא של רבי נחמן (ואפילו ב'מכתב מאליהו' של הרב דסלר, כרך ג עמוד 75) שאומר שבעצם אתה לא יכול לעבור את כל זה לבד. רבי נחמן הבטיח שמי שיבוא אליו לראש השנה, יזכה לתיקון נשמתו ויעבור בדין. בפעם הראשונה שאמרו לי את זה, כשעוד לא ידעתי מה זה אומן ורבנו, אמרתי: מה זו, פרוטקציה?! עם השנים הבנתי שאני ממש צריך פרוטקציה.
כל שנה מחדש לפני אומן ראש השנה אני אומר 'די, אתה כבר בעל תשובה ותיק. תישאר בארץ'. ואז תוך כדי הסליחות ופירוט העניינים אני מבין שאני צריך להשיג כרטיס. אם רבי נחמן אומר שראש השנה אצלו עולה על הכל, אז מי אני שאתחשבן כמה זה עולה. ואפילו אם זה הכי קשה בעולם שאבא לא נמצא בחג, אבל הנסיעה הזאת מרימה את כל המשפחה לשנה הקרובה.
באומן מספרים שב'ברכו' הראשון של ערבית של ראש השנה, כבר הופ שיפרו לך את גיליון הציונים. סתם סיפורים? לא נראה לי. עומק התשובה כעומק המעשה, גודל הרופא כגודל החולה, עומק החושך כעומק הרצון לצאת ממנו.
שנה טובה צדיקים!
בס"ד
יום ראשון, 6 אוקטובר, 2024
הכי עדכני
11:48
11:47
11:44
