הגעתי מוקדם לתל אביב
בוקר. מחפש בית קפה
להעביר הזמן עד הפגישה.
בכל זאת זה בוקר יפה,
אז שיהיה עם קצת קצפת, קצת תפריט, קצת רדיו
קצת קרואסון.
קול צרוד קוטע את חלומותיי
"עשירי!" אוי לא… כן, מבטינו נפגשים
"עשירי למניין!" כיפת קרטון לראשו
אמצע פלורנטין.
"בוא אחי, צריכים אותך למניין",
עוד אחד מעשרות בתי הכנסת השתולים פה בכל סמטה
והנה, זה יכול להיות מטרד
אבל אני מחליט להירתם.
חוויה, שליחות, אתם יודעים, זרימה עם מה שהיום שולח
מתקרב לבית הכנסת, עומד בחוץ ועוזר לו להביא מניין.
עשרות אנשים עוברים פה בפלורנטין
הגדושה בסטודנטים וצעירים
אני מרגיש לרגע כמו דני-דין הרואה ואינו נראה
שקוף, וכן בית הכנסת והגבאי, כיאה לשליחים של
הא-ל המסתתר, הנעלם, הטמיר והסובב כל פלורנטין
וכך יושב אני בצד בית הכנסת, עונה "אמן" בקדיש,
רוחץ ידיים לכהנים, כבן לשבט לוי.
קפה כבר עשיתי בקומקום הישן שבמטבח
בלי תפריט ועם תכלית,
ולמה…
למה בתי הקפה פה מלאים
למה בתי הכנסת ריקים
למה בתי הקפה לא מחפשים מניין
למה בתי הכנסת לא מלאים בצעירים
אין פה קפה? קדושה? ברכה?
אני צריך כבר לצאת לפגישה
והנה מוציאים ספר תורה
אני רואה אותו מתקרב אלי ומעולם לא הרגשתי כאילו הספר עצמו
מבקש לגשת אלי, להתקרב…
שומע אני צלילים, את התופים, את הניגון שבו מוליכים את ספר התורה אלי
ואני רץ אליו, מנשק אותו ודומע, מבטיח לו
עוד ירוצו אליך פה כל הצעירים בתל אביב, ירקדו איתך בבתי הקפה!
כמעט שיצאתי לרחוב, נפרד מהחוויה, אלא שקראו לי לתורה. עליה של לוי.
אני מברך ברכת התורה כמו שלא בירכתי כשכיבדוני השנה בחתן תורה
עוצר את הדמעות שלא ירדו בתפילת הנעילה בכותל
זכיתי!
פה בבית כנסת מתרוקן בדרום תל אביב
בסך הכל השלמתי מניין.
