פעם נכנס אדם לבית המדרש שלנו. "אתה מוזיקאי, נכון?", הוא שאל רטורית. "מה זה 'לא תשא את שם ה' לשווא'?". עניתי לו בפשטות: לא להגות את שם ה' בלי כוונה, בלי כבוד. הבנתי שהוא בוחן אותי. "כל יהודי הוא מרכבה לשכינה", אמר. "אתה בעצמך בעצם נושא את שם ה' בכל מקום במה שאתה עושה, שם ה' ניכר עליך. בורא עולם אומר: אל תחיה סתם. בלי כיוון. יש לך שליחות. אל תישא את שמי לשווא". וואו!
שמתי לב שהמילה 'כבוד' חוזרת הרבה בפרשיות האחרונות. משה כבד פה, פרעה כבד לב. שם ה' מתכבד ביציאת מצרים. וגם בפרשתנו, בעשרת הדיברות, כאמור.
בתפילת שחרית אנו אומרים: "טוב יצר כבוד לשמו", ומסבירים: הקב"ה עושה איתנו טובה בכך שיצר עולם בו אנו יכולים לכבד אותו. בורא עולם לא צריך את הכבוד שלנו, אך הסתיר את עצמו בעולם. כך כבוד שמים לא תמיד נראה, ולהפך, לדאבון לבנו, הוא נרמס בכל פינה. אנחנו קיבלנו משמעות, לקדש את שם ה'. להרבות כבוד שמים.
משה אמר "כבד פה וכבד לשון אנכי". הפירוש הרווח – מגמגם. את זה למדתי עוד מרותי הגננת. רציתי להביא פירוש משלי: "כבד פה" יכול להתפרש מלשון כבוד – כבוד לפה. אונקלוס מתרגם: "יקיר ממללא". משה רבנו דיבורו אמת, יקר ומכובד.
כשה' אומר למשה בסנה הבוער ללכת לדבר עם פרעה – אותיות 'פה רע' – עונה לו משה: אני לא פוליטיקאי! אני כבד פה. אני לא מתאים. הפירוש מסתדר עם התשובה של ה' – בסדר, קח את אהרן. אהרן מידתו שלום. הרי "מותר לשנות מפני השלום".
פרעה הוא כבד לב. שוב ושוב מכביד את לבו. לפרעה אין כבוד לאחר. כולו אירוניה וזלזול. הוא מכבד בעיקר את עצמו: "מי ה' אשר אשמע בקולו!".
בקריעת ים סוף הכבוד עובר לה' – "ואכבדה בפרעה". בַּאֲבוֹד רשעים שם ה' מתכבד, אומר המדרש, כל העולם שומע ומתפעל. מי מגיע? עמלק. למה באת? לבטל כבוד שמים, לקרר את המצב. הוא מפסיד במלחמה, והנה אנחנו קיבלנו את התורה. כעת יש לנו הכלים והאמצעים להרבות כבוד שמים.
שמעתי פעם על שניים מגדולי הדור באמריקה שנכחו בעצרת גדולה. בהתקרב זמנם לעלות לבמה, לחש אחד לחברו בשקט: "הבה ניכנס מכניסה צדדית, בלי שירגישו, כך כשיזמינו אותנו נהיה כבר על הבמה, ונחסוך את ההליכה בין הקהל שיעמוד, ימחא כף ויריע. נברח מהכבוד". שתק חברו ואז ענה: "אל תשכח שהנשים שלנו יושבות בקהל. כמה הן הקריבו ומסרו נפש כדי שנוכל להתייגע בתורה באין מפריע ולהגיע למה שהגענו. גם אם אנחנו לא צריכים את הכבוד הזה, להן הוא מגיע".
