בראש השנה, בין אכילת התמר לאכילת הגזר, בין האיחול שייתמו שונאינו לבין התקווה שייגזרו אויבינו, חלפה לי בראש מחשבה… כמה הטקסט הזה מיושן, גלותי, לא רלוונטי, כמה הוא כבר לא שייך.

שייכרתו, שיסתלקו, אויבינו, שונאינו, מבקשי רעתנו… מה לי ולשיח הזה? אולי הגיע הזמן לעדכן גרסה?

נכון, יש מי שמנסים להשמיד אותנו, אבל החוויה היומיומית היא לא שם. רובנו לא חיות בתחושה של איום קיומי. פה ושם התרעה, פיגוע, תקופות מתוחות, אבל בגדול… חיים. פרנסה, עבודה, בריאות, בית, חינוך ילדים, זוגיות, טהרת לב, קרבת השם, משיח – זה מה שמעסיק אותי כרגע, שם נפתח לי הלב לתפילה.

ובראש השנה – כמעט אין שום סימן שמתייחס לכל זה, ליום יום פשוט של חיים פשוטים.

ואולי חכמים הבינו שעל מה שמעסיק אותנו נדע להתפלל כבר לבד, להוסיף סימנים ותפילות כמה שנרצה, אבל הם כאן להזכיר, הם כאן לדאוג שלא נשכח שהלכה היא שעשיו שונא ליעקב, שהאנטישמיות לא עזבה את העולם, שהקיום שלנו בסכנה תמידית וכדאי שנתפלל גם על זה.

אז אחרי מחשבת הכפירה שלי בראש השנה, בשמחת תורה קיבלתי תשובה.

בין שמיני עצרת לשמונת ימי החנוכה… כמה אנחנו מחכות לנס. שמונה – מספר מעל הטבע. כמה אנחנו מייחלות שנס גדול יהיה כאן. שייכלו אויבינו, שיסתלקו שונאינו, שייכרתו מבקשי רעתנו. שהרוע יושמד. שיחזרו כבר בנים לגבולם, שתבוא גאולה ברחמים.

ופתאום עולה בי הארת הנס, ההבנה שיש נס שמתחולל כבר עכשיו, ברגע זה ממש.

הרי אנחנו מוקפים אויבים מכל כיוון, כבשה בן 70 זאבים, מדינה קטנה מול מעצמות, מעטים כל כך מול רבים ששואפים להשמיד אותנו, ויחד עם כל זה אנחנו חיות בתחושה כאילו אין אויב. כאילו סימני ראש השנה לא רלוונטיים לנו. מרגישות מוגנות. הולכות לעבודה, חוזרות, מתאכזבות שאין את השמנת שרצינו בסופר, מתעצבנות שהשאירו כלים בכיור, שמחות בציון הטוב שהילד הביא. מתעסקות בחיים רגילים. איך יכול להיות שאנחנו לא מרגישות איום קיומי כל רגע ורגע? זה מעבר להגיון, מעל הטבע ממש.

בשמחת תורה, בהסתר פנים לרגע, הרגשנו את מה שהרגישו דורות על גבי דורות – פחד מוות ממש. והנה תוך זמן קצר חזרנו לשגרה בתוך חוסר שגרה פחות או יותר. חזרנו לעיסוק ביום יום, הפחד הקיומי מתחיל להתעמעם לו אט אט. ואנחנו חוזרות להרגיש תחושת ביטחון. כי באמת… יש מי ששומר. איזה נס גדול, מסתבר שאין בעל הנס מכיר בניסו… הקב"ה מחזיק את כל המדינה הזו, שומר עלינו, ולנו זה נראה כל כך טבעי ורגיל.

אז נכון, חשוך עכשיו בחוץ, בלב. אבל אין רק חושך, יש גם אור. אור שמתבהר ומתברר דווקא מתוך החושך.

דווקא המכה שקיבלנו מלמדת אותנו מכמה מכות אנחנו ניצלות יום יום, ועל כך הלב מתמלא בהודיה גדולה.

והנה חנוכה הגיע ומצייד אותנו באור, בהודיה, בהכרה בנס, כדי שנבוא מוכנות להתמודד עם המשך חשכת החורף. אחרי שהבטנו לילה לילה בנרות, לראותם בלבד, אחרי שהרגלנו את עצמנו לראות אור בחשיכה, פיתחנו עיניים טובות. עיניים שמזהות אור למרות הכל, ובעזרת ה' חודש טבת יתגלה לנו במהרה כחודש של טובות גדולות ונפלאות.