בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
המלך בשדה תירס?

המלך בשדה תירס?

אלול. חודש שכולו עניין גדול. אבל תמיד בחודש הזה נעלמת הדעת בדיוק כשצריך אותה. גם לקום לסליחות, גם להתאושש מדרישות הילדים לאטרקציות בין הזמנים, גם חזרה ללימודים, והדיון האינסופי אם ואיך לנסוע לאומן השנה, כשהעולם לא דומה למה שהיה באלול הקודם. בקיצור, שקשוקה יהודית שמוגשת מאוד מאוד מוקדם בבוקר, והשאלה היא: נו, מה עושים? מה הפתרון? כל אגפי החיים מחפשים אותך, ואתה באלול בכלל בחיפוש אחר המלך בשדה. 'אלול' בארמית זה חיפוש, כך מסבירים לי. לי זה נראה יותר שמחפשים אותי ואני לא יודע מה אני מחפש, וכל זה כשהמלך בשדה. ההבנה כאן היא: מה אתה צריך? כל הזמן אני אמור לקבל החלטות. לפי מה הולכים? מי המנהיג? רבנים צמודים לא יפתרו לך את כל הבעיות. מה עושים? 
כבר הרבה זמן שאני עוסק במלאכת בורר מתוך מוחי – עד כמה המערב חדר אליו. עד כמה הוא קנה את התיאוריות שמכרו לו לגבי הצלחה, חיים, חינוך ילדים, צבעים, בגדים ושאר תחומים שבהם אני מרגיש הרבה פחות יהודי אלא כמו עוד יצור מערבי שקונה באינטרנט ומפרנס את התרבות המערבית. לפעמים המציאות נראית לי כל כך אמריקאית, רק בתרגום לעברית. די להסתכל על מערכת הבחירות המתקרבת ולראות את 'מנהיגינו' – הנקראים כך, ולא משנה מאיזו מפלגה – כדי להבין שזה דגם מוקטן של עוד כוכב בדגל ארצות הברית. 
אני רוצה לראות את המציאות ולצעוק: אני יהודי. לא מפולג אלא מחובר. אלפיים שנה היינו בגלות ולא שכחנו לרגע, והנה שבעים וקצת שנים עם מטוסים ודגל, ופתאום היהדות נראית כמו מקצוע שכבר לא מופיע בבגרות, כאילו אנחנו מוסרים את כל עמל ידינו ודמנו למי שנלחמו בנו, והכל באדיבותנו. למה? משהו בדעת שלנו השתנה. אנחנו לא מונהגים לפי התורה בתור הדבק היחידי בעולם של היהודים. כל זמן שהיינו בגלות היה ברור מה המצב ומה המטרה. המטרה להישאר יהודי ולחכות לגאולה. איך? תורה ותפילה. נקודה. פתאום זה מבולבל לגמרי. לא בגלל האתגר החדש, אתגרים הם לא חידוש בחיים של יהודי. החידוש הוא שבפעם הראשונה הוא לא משתמש בנשק שלו אלא בהסברים של השכן ובתפיסות שטוענות ששם נמצא הצדק של העולם. 
תמיד כשאני מחפש חיזוק ופותח איזה ספר סתם כך כדי לראות "מה ההשגחה אומרת", איך לומר? לא יוצא כמעט שום דבר ברור. תמיד אני נופל על דף שלא אומר כלום, יש דפים כאלה שהם מכוונים בטח אלי, לומר לי שזה לא כזה פשוט. השבוע אחרי התבודדות פתחתי את ליקוטי מוהר"ן ('אגרות הקודש' של הברסלבים…), והנה עוד תורה שמדברת לגמרי על משהו אחר, לא קשור אלי. אבל אחרי שניה – מהפך. בול בפוני. עד כדי כאב. מזרח? מערב? הנה תחילת הפתרון.
"דַּע, כִּי יֵשׁ מוֹחִין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ מוֹחִין שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ, וְגַם הַמוֹחִין שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ הֵם מְקַבְּלִים וְיוֹנְקִים גַם כֵּן מֵהַמוֹחִין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי עִקָּר הַמוֹחַ וְהַחָכְמָה הִיא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".
אז אני לא הוזה. זה באמת שני דברים שונים, ממש מוחות שונים. אני מתחיל כבר להרגיש יותר טוב. זה לא פיצול אישיות, זה יהודי מעודכן. ובעצם היניקה היום עובדת הפוך – אנחנו יונקים מחוץ לארץ. וגם בתוך העניין הזה יש כאן חלוקה ברורה: "וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיוֹנֵק מֵהַמוֹחִין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל… אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ מוֹחִין שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי פְּגַם הַכָּבוֹד, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמִּי שֶׁפּוֹגֵם חַס וְשָׁלוֹם בִּכְבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, אֲזַי עַל יְדֵי פְּגַם הַכָּבוֹד שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך… וּכְפִי הַפְּגָם שֶׁפּוֹגֵם בִּכְבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, כְּמוֹ כֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל וְלִינֹק מֵהַמוֹחִין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַאֲזַי נִשְׁאָרִין הַמוֹחִין בִּבְחִינַת מחִין שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ…" איזה פיצוח. בום, כמו שאומרים בחדשות. המוחין שלי זה לא רק עניין גיאוגרפי חיוני, זה גם להבין שיש מלך עוד לפני שהוא מגיע לשדה. כי שדה בלי מלך, כמו בחוץ לארץ, זה סתם שדה. תירס. לא כי הוא לא שם, לא כי אומרים שאין מלך והוא לא שם. השם קיים בכל מקום מבחינתו, אבל לא מבחינת ברואיו, ולכן יש שדות ריקים לצערנו, גם במקום שאמור היה להיות מלא. כאן בארץ ישראל, כל הסיפור הוא המלך. ואם יש מלך, יש מוחין של הארץ ויש הוה־אמינא להתחיל את כל האתגרים. כל עוד זה לא כך, אתה עדיין לא מתחיל לחיות את המלך בשדה, ואת חייך של עצמך. 
נו, צבי, מה אתה עושה עם זה? אני רק קורא את התורה הזו עוד ועוד. הולך איתה, כמו שאומרים. כי אם אני ראוי למוחין של ארץ ישראל, אז המוחין של חוץ־לארץ מפוטין ועד ביידן זה אולי יפה אבל לא שייך לי, וגם לא ממש טוב לי .

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן