מה? 500 עלונים?? הרי רק לפני כמה זמן כתבתי לעלון ה-200. מה זה אומר? שהזמן עובר כל כך מהר? בוודאי, הנוף מסביב מתחלף, ורק דבר אחד נשאר קיים – עבודת ה', והעלון הזה שאנחנו מחזיקים משבת לשבת.
ברור לי שאם היו מבקשים ממני לכתוב לעלון למשך כמעט 10 שנים, הייתי בורח מרוב חלישות הדעת. מי יודע איפה אהיה בעוד עשר שנים? מי אמר שאני בכלל במצב לכתוב?… אז איך זה קורה בכל זאת? אין לי תשובה, אבל זה בטוח בכיוון הזה שאתה לא מרים עיניים לסוף המטרה אלא רק לשבוע שלפניך, ליום שלפניך.
לפעמים הזמן ארוך הטווח עלול להפיל אותך לייאוש, ודווקא הזמן הקצר, הקרוב, יכול לחזק אותך. כמובן, לפעמים זה גם בדיוק להפך. הזמן איתך או נגדך – זה מאוד תלוי בדרך ההתבוננות שלך.
בספר 'ליקוטי הלכות' של רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן, הוא כותב בהלכה הראשונה של קימת הבוקר שאדם שמתעורר משנתו צריך מיד לחשוב על העולם הבא! ככה, מיד עם פקיחת העיניים, הוא כבר במחשבה על "עלמא דאתי". נשמע כבד על הבוקר, אבל… מעודד. מדוע? כי כשממש קשה לך לראות את היום ואת כל המשימות שלו… – איך אני קם, טובל, מתפלל ונשאר בשמחה? – ייתכן שהמבט למעלה יעזור, אז תשתמש בזה.
מאידך גיסא, אם אתה מבין שזה גדול עליך – תנמיך מבט. רבי נחמן נותן בו זמנית עצה לאותו רגע שאתה מתפלל מהסידור ושואל את עצמך האם באמת משהו קורה בתפילה שלך, וכמה זמן עוד נשאר, וכמה דפים?… מכירים את המחשבות האלה שקופצות כל הזמן בתפילה אצל אנשים מסוימים? (סתם, פשוט לא רצית לדבר רק על עצמי…) מה עושים עם זה?
קודם כל, אומר רבנו, המחשבה נמצאת בידך, שהרי אי אפשר לחשוב שתי מחשבות במקביל. לכן תסיט את המחשבה המפריעה, ותחזור למחשבה הנכונה לאותו רגע. זו שמירת מחשבה שהיא ההתחלה של העניין.
דבר שני, אומר רבנו, תגיד לעצמך שהתפילה תכף מסתיימת… היום אתה צריך להתפלל רק עד "ויברך דוד", וזהו. ואחר כך? מ"ויברך דוד" רק עד "ישתבח", וזהו. וכך הלאה – עד "עלינו לשבח"… הבנתם את הקטע? מה זה? זה עידוד לפי יכולת הכלת הזמן של האדם. רבנו כבר ידע שנהיה חסרי סבלנות וחסרי קשב, ולכן הוא מדבר אלינו כמו אותו הינדיק מתחת לשולחן המלך. רק בשיטה הזו אתה יכול לשחק עם הזמן כדי לא להתייאש. "הנה, הגענו", אני אומר לילדיי שצועקים "מתי נגיע הביתה?!" והוויז מראה לפחות עוד שעה של פקקים. הנה, זה קורה. זה לא שקר. זו התייחסות מעודדת לזמן. (נא לא להשתמש כתירוץ…).
לפעמים אין לי יכולת להכיל נושאים מסוימים, גדולים כקטנים, ואני צריך את הזמן שיעזור לי להבין מה גודל האירוע, ולפי זה להתחיל לזוז. כי לזוז זה העניין, לנוע אל הקדושה, לנוע עם כל המערכת המורכבת הזו שנקראת מוח האדם ולהניע אותה אל השמיים עם הלב.
כל הדיבור הזה על הזמן ועל הטווח הקצר והארוך, הוא בדיוק מה שקורה לי ככותב ב׳קרוב אליך'. בכל פעם אני בטוח שזה הטור האחרון, ושהמשיח עומד להגיע ולשחרר אותי מהמשימה הזו בין כל מאות המשימות שלי. אלא שבכל פעם שמגיעה ההודעה מהעורך, אני אומר לעצמי: זה לא זמן לעזוב. זה לא זמן מתאים, כי יש עוד יהודים לחזק ואני בכללם, ושבת כבר ממש מגיעה. אז מה עושים? נכתוב עוד טור אחד ואז נראה…
והנה, עוד שבת ועוד שבת והגענו ל-500 שבתות ועלונים ולכמה מאות טורים. מה קרה כאן? פיצוח של הייאוש. הבנה שיש דברים ברוחניות שיש להם את הקצב שלהם, רק העניין הוא לראות איפה הזמן מחזק אותי ואיפה הוא מחליש. שיטה חדשה-ישנה שבבסיסה הבנה מול מה אתה מתמודד, הכלל הראשון בכל קרב.
רבי נחמן היה משחק שחמט עם האפיקורסים, וכך לאט לאט קירב אותם. חכם ציון ברכה זצ"ל, מצדיקי נחלאות, היה אומר לכל אלו שכרגע סיימו יתנו תפילה ארוכה בכוונות, דקה לפני שהם יוצאים לרחוב: מחר תבואו? נשחק קלפים, בלי תפילה. "אהה… קלפים? נגיע"…
כך גם אנחנו לעיתים צריכים לראות להיכן לדבר אל עצמנו – אל האדם הבוגר, אל הילד הפנימי, או אל הזקן הנשמתי. כולם חיים בתוכנו וגם סביבנו, ורוצים את מנת העידוד היומית, השנתית והאסטרטגית. העניין הוא לא לאבד את המחשבה שגם הזמן הקצר והארוך קיימים. לא להגיע למצב של קונספציה שהכל בסדר ויש שקט. שקט הוא לא המטרה. העניין הוא לנוע ולהיות יעיל באותה נקודת זמן מול הרצון להתקרב לה' יתברך בכל רגע ותנועה ומחשבה. כשיש שקט יותר מדי זמן, צריך לשאול שאלות ולראות לאן אני מסתכל.
ברור שאם אחשוב על ניקיונות הפסח שמחכים לי בעשור הקרוב, זה לגמרי לא מעודד אותי לנקות אפילו לפסח הקרוב. אבל אם אני אדע שזה רק הפסח הזה כרגע ומשיח כבר יעזור לי בפסח הבא, אז זה כבר יותר קרוב אליך. גם אם העורך יבקש טור עוד 500 פעמים, יש לי כבר כלי להכיל את זה. מזל טוב!
