כל מבט החוצה אל העולם, במיוחד בימים שבין פורים לפסח, מעלה לאוויר את השאלה של אנחנו מול הגויים.
אנחנו בתוך המובלעת הזו שבתוכה יש יהודים ותורה עם סיפור בן ארבעת אלפים שנה, ומסביב יש עולם שעוסק בנו וחושב בצורה שלא פוסחת על המובלעת. לא משנה כמה נרצה להיות יהודים דתיים, החשיבה של המערב והיחס שלו אל עולם החומר והרוח נמצאים כל יום מולנו עם מסרים חזקים, שבסופו של דבר נכנסים אל תוך הלך החשיבה שלנו. אז אם אפשר לנסח את זה בשני משפטים, זה הולך כך: העולם בהתפרקות החומר ואנחנו באחדות החומר; העולם אומר שכל אחד והאמת שלו, ואנחנו אומרים שיש אמת אחת – והיא לכל אחד. העולם אומר שאין כל ערך והכל שווה, ואנחנו אומרים שיש ערך, יש קודש וחול, יש ישראל ויש את שאר העולם.
בכל השנים שלמדתי באוניברסיטה נחשפתי לחשיבה המערבית שבשם המחקר הגיעה לפוסטמודרנה. בעיקרה, היא כופרת בכל מה שמוכר עד כה. מי אמר שיש אמת? אמנות יכולה להיות גם אסלה שמוצבת כמיצג במוזיאון ואלפים מתפעלים ממנה. אין יחסיות בין שום דבר לשום דבר. אין קבוצות, יש בודדים. אין אמת, יש נראטיבים וכולם שווים; אין ערך, זה אחד הערכים היחידים. המסרים האלה מחלחלים כל יום בחדשות. מערכות המשפט מקבלות החלטות שנוגדות את עצם קיומן. מערכת קבלת ההחלטות של העולם הולכת לכיוון של פירוק, כי אין סיפור ואין עם ואין זכות להגיד לאף אחד כלום. זו הסיבה שהדמוקרטיה היום מפוררת את עצמה בעזרת עצמה. ההתפרקות לא פוסחת גם עלינו. צבא, מדינה, הפעלת כוח ונראטיבים, הכל מתבלבל.
זה הרגע שאני נזכר מה הסיפור שלי בתור עם ומבין שהתמונה הפוכה לגמרי. יש ערך ויש אמת, הקדוש ברוך הוא בעולם ויש לי קבוצה עם סיפור, שהוא התפקיד שלי בחיים. זה 'נהפוכו' שמחבר את פורים לפסח, בלעדיו אי אפשר להבין למה לקום ולצאת ממצרים. בלעדיו אי אפשר גם לענות על כל 'למה' אחר שיתעורר בדרך. הפוך, ממש הפוך מכל מה שהעולם מאמין בו.
העולם אומר בעצם שכולנו אוסף של בודדים. בתוך הלב שלנו אנחנו יודעים אחרת, חלק גדול מהעולם מרגיש את זה בבטן, אבל השכל דרך החדשות דורס גם את זה. אני בתוך מאבק בין המסר החיצוני להרגשה הפנימית. בתוכי אני יודע שיש בורא לעולם והכל מדויק לפרטי פרטים ושהתורה שלנו היא המציאות היחידה של חיבור. של איחוד החומר. של הידבקות – בחברים, בצדיק, בבורא העולם ובמצוות התורה. יש כזו מציאות, מציאות יחידה של חיבור שעומדת כמו אי בודד ועיקש כבר אלפי שנים מול כל הרוחות. יהודי שפוגש בקצה העולם יהודי אחר ומחבק אותו זה סוג של חיבור; אדם שחי כל חייו בחוץ לארץ "כמו כולם", מתעורר בוקר אחד למשמע ניגון חסידי או כשמשכנעים אותו לקשור תפילין, ולפתע הוא זועק את כל הכאב הזה של התפרקות החומר שהוא חווה. זה עיקר ההבנה שלנו מול השמיים, שאנחנו לא לבד ושיש טוב עצום במסע הזה, ושבפנימיות אנחנו טובים ולא רעים כמו שמספרים לנו בחוץ. זה הדבק הזה שבגללו חגגנו בפורים, זה החיבור שבגללו אמרנו חאלס, אני לא נשאר במצרים או במקום הזה שנתקעתי בחיים'. זה הדבק שגורם לכל יהודי להרגיש בבטן, בלב ובנשמה שמשהו כאן לא נכון. אני בנוי לחיבור והבדידות זרה לי, אני בנוי לאהבה והחיבור חשוב לי. אני מעריך ומייקר כל רגע שהשם יתברך נתן לי, לא משנה לי שהעולם חושב אחרת אני מרגיש בפנים שזה הפוך לגמרי.
זה לא כל כך פשוט, כי אחרי העמדת הדברים באופן הזה יש לכל אחד מאיתנו תפקיד. לכל יהודי יש ממלכה משלו לפי גודלו, יש לנו אחריות בתור מחזיקי הנר של החיבור. יש לנו שליחות, החל מהחיים האישיים שלנו, דרך המשפחה והמעגלים הקרובים, ועד למעגלים הרחבים ביותר כמנהלים, מפקדים ולמעלה עד ראש הפירמידה. אז בפעם הבאה שתלכו למוזיאון ותראו את כל הקהל מתפעל מאסלה שמונחת במרכז הבמה אחר כבוד, או מאיזה שפריץ של צבע שנזרק על בד שנראה יותר ככתמים לפני כביסה, תשאלו את עצמכם מה אתם מרגישים: זה יפה או סתם חארטה? תראו כמה זכינו, כמה מתוק הוא דבק החיבור בעולם שכזה.