רק משיחות בין נהגי מוניות לדתיים, אפשר לכתוב ספר שלם. "אתה דתי, נכון? אז תסביר לי משהו…".
השבוע נהג אחד אמר לי: "אני אמנם לא דתי… אבל את עשרת הדברות אני מקיים! לא רצחתי, לא גנבתי ואני מכבד את ההורים". לא התווכחתי.
תמיד שואלים את הדתיים למה ה' צריך לצוות עלינו דברים כל־כך הגיוניים.
ישנן תשובות רבות. את היפה מכולן אמר לי פעם מורי ורבי אנדרה היידו ז"ל. בסוף שיעור הלחנה היינו חוטפים לימוד קטן בספר חסידות.
"שים לב", הוא אמר, "לא כתוב 'אל תרצח' ו'אל תגנוב' בלשון ציווי ואיסור. 'לא תרצח' ו'לא תגנוב' זה הרבה יותר עמוק. זה יכול להתפרש כמו נבואה, כמו הבטחה. אתה – לא תרצח, אתה, פשוט לא תגנוב. אם רק תצליח לדעת ולהפנים את ה'אנכי ה", תזכה לא לחמוד ולא לגנוב, תהיה משוחרר מזה לגמרי".
במובן העמוק, התורה מתגלה לנו לא כספר איסורים. התורה היא לא תקנון למשתמש.
התורה היא עצמה הדרך… הדרך להגיע לשם.
הייתי צריך לומר לנהג המונית: התורה מלמדת אותנו ש"לא תרצח" זה גם להלבין פנים ברבים.
לגנוב יכול להיות גם "כמה אגוזי קשיו עד שהמוכר מתפנה אליי" (אלא אם כן הוא מסכים). איך שר אביתר… "זה בנקודות הקטנות".
בסוף הפרשה ישנם שני איסורים. לא לעלות במדרגות על המזבח. זה איסור שאקטואלי רק לכהנים בזמן בית המקדש, אבל הוא מלמד יהודי שצניעות מתחילה אפילו בכף הרגל.
והאיסור השני, לא להניף חרב על המזבח בבנייתו. החרב מקצרת ימים והמזבח מאריך. הדבר הקטן הזה מחנך ומרגיל את הטבע שלנו להתרחק משפיכת דמים אפילו בדבר שלא קשור להתנהגות האדם.
התורה יודעת שכשהאיש רותח מזעם והסכין שלופה כבר לא יעזור לצעוק לו "לא תרצח", כשם שהאזהרות על קופסת סיגריות מעניינות כקליפת השום את מי שלהוט לעשן.
זה מתחיל מדברים קטנים. התרחקות משפיכות דמים מתחילה בהרגל אפילו לא להניף ברזל על מזבח. התרחקות מניאוף מתחילה מצניעות בעלייה למזבח.
שמעתי על רבי שיצא מהמקווה בערב שבת, כמעט שקיעה, נכנס למונית ושמע לשון הרע בוקע מהרדיו.
אמר לנהג: "עצור בבקשה, חוזרים למקווה".
טבל שוב וחזר למונית. ויש אומרים שאף לא לבש יותר לעולם את הבגד שהיה עליו בשעה שנספג בו האבק של האיסור.