מדי שנה זה קורה, ושוב אני לא יכול לעמוד בסירוב לפני ניר, סמנכ"ל ארגון 'הידברות', שמשכנע אותי לצאת החוצה ולדבר בפני היהודים והישראלים בארצות הברית. "אל תדאג", הוא אומר, "בכל פעם נגיע ליעד חדש. הדברים שם משתנים כל כך מהר, עד שאי אפשר אפילו לעקוב".

הפעם הוא סימן את טורונטו, קנדה, כיעד הראשון. טיסות ארוכות, מינוס 15 מעלות, שלג מקפיא, רב יקר מהקהילה הבוכרית שמארח אותנו, והנה – אנחנו בערב לפני מאות יהודים. אחד הדברים שמיד היו יוצאי דופן עבורי, הייתה העובדה שעם הגיעי לטורונטו הצמידו לי מאבטחים.

מה זאת אומרת? המאבטח לשעבר צריך מאבטחים? ולמה לא מפרסמים את מקום ההרצאה? "עזוב", אמר אחד האחראים, "קנדה יותר מזכירה את המקומות שאתה היית מסתובב בהם – רמאללה ועזה. קנדה של היום היא מקום שרואה עין בעין את הנרטיב הפלסטיני, מקום שקיבל לתוכו מהגרים בצורה בלתי פרופורציונלית והערבית הפכה לשפה שנייה. ליהודים מאוד קשה לחיות כא, האנטישמיות גוברת, הפגנות בעד עזה בכל פינה, והיהודים מתבוננים שוב במראה ומוצאים את אותו יהודי – אולי גלותי – שניסה לברוח מהאנטישמיות לארץ האגמים, היערות והשקט, וקיבל את המפגינים המוסלמים העזתים ליד הבית".

קנדה משתנה. בין האגמים והיערות צצים מסגדים, ולראשונה בהיסטוריה הוקמה בה אוניברסיטה אסלאמית. כבר בנחיתה בשדה התעופה זיהיתי אנשים כאלו שלבטח היו נעצרים לבידוק באחד המחסומים ביהודה ושומרון, או כאלה שנראים בתמונות כתושבים מעזה. כן, עזתים מגיעים גם לקנדה, ואיתם גם האידיאולוגיה. זה המצב כיום, יהודים מקבלים את המלחמה מכאן ישירות אליהם, כמעט בכל פינה בעולם.

בערב המדובר, מול מאות יהודים, הקשבתי לחששות ולשאלות שלהם. הכל דובר סביב הזהות. בסופו של דבר, השביעי לאוקטובר היה דחיפה של תעודת זהות ישר בפרצוף של כל מי שלא רצה לראות אותה. יהודי בכל מקום שהוא בעולם עובר את המהלך הזה. אי אפשר לדעת באיזו דרך ובאיזה אופן, אבל הוא בוודאות עובר את זה, חושב על כך בתוכו פנימה, וברוב המקרים גם מתעורר.

לאחר ההרצאה, כשהמאבטחים כבר ליוו אותי החוצה מהאולם, ניגש אליי אחד המשתתפים, יהודי ישראלי שרצה לשתף אותי בתחושותיו. הוא הזכיר שבסוף ההרצאה סיימתי עם סיפור החטופים ששבו מרצועת עזה, אלו שהיו בתוך המנהרות והתעוררו לזהות היהודית שלהם. אלה שהרגישו גם בתוך עומק האדמה, מול שיא הרוע, שהשם יתברך איתם. סיפרתי את הסיפורים הנפלאים על החטופה אגם ברגר ועל ההיצמדות שלה לקדוש ברוך הוא בתוך האפלה, על הסידור שהיא קיבלה מהחמאסניק, וגם על בקבוק מיץ הענבים שאחד החטופים קיבל והספיק לו לזמן רב.

"הסיפורים האלה", אמר לי אותו יהודי, "נגעו בי מאוד". שאלתי אותו מדוע, והוא השיב: "אני חושב על כך שבסופו של דבר, כולנו חטופים כביכול באותו מצב. כל אחד, באיזשהו שלב, נחטף ונלקח ממנו משהו בדרך החינוך והחיים. המציאות לקחה ממנו משהו, מסתירים ממנו משהו, ובתור חטוף שכזה לפעמים הוא צריך לרדת למנהרות של החמאס כדי לפגוש את הקדוש ברוך הוא. לפעמים הוא צריך לנסוע לקנדה, להסתובב ברחוב ולראות את האסלאם המשתולל וצועק עליו שאתה יהודי, ולפעמים הוא צריך פשוט להיות בארץ ישראל ולהבין מהשכנים שלנו עד כמה אנחנו יהודים.

"אני", סיים האיש ואמר, "לצורך העניין – חטוף. נחטפתי, ותודה רבה לך שהצלחת לחבר בין המקום שבו אני נמצא בקנדה לבין המנהרות. כולנו במנהרות, וכולנו מרימים עיניים לשמיים. תמיד מנקרת בי השאלה: למה חייבים להיות חטופים כדי להתעורר לקדוש ברוך הוא? זה מלכתחילה או בדיעבד?"

וואו, זו שאלה של אדם שלומד תורה. שאלתי אותו על כך, והוא אמר שאכן מאז פרוץ המלחמה הוא פשוט נצמד למבנה הזה של הקהילה ולבית הכנסת, שם יש חיוּת. מתברר שבתי הכנסת בארצות הברית הפכו להיות מקום המקלט, החדר המוגן, המקום בו מתחברים לבבות. תפילות שחרית ומנחה פשוטות הופכות שם לחתיכת תיאום בקבוצות הוואטסאפ, לשיחה, לגיבוש חברתי. בית הכנסת והיהדות מחזיקים את היהודים ואת הישראלים כל כך ביחד, ומחיים מחדש מקומות שאף פעם לא היו שם חיי קהילה ערים כאלה.

בכל מקום שהגעתי סיפרו לי שלפני כמה שנים בקושי היה בהם מניין, וכיום יש מניינים של 200 וגם 300 איש, שבתות מלאות, סעודה שלישית עם קייטרינג… והכי חשוב: התעוררות להכניס את הילדים למוסדות חינוך שממשיכים את החינוך היהודי עבור אלו שרצו כל כך לברוח מכל קשר אליו.

מטורונטו שבקנדה המשכנו לשיקגו, ארצות הברית. גם שם, כמו במקומות האחרים, הרב המקומי נראה כמו יהודי שנוסע על 200 קמ"ש ללא הפסקה. סופר לנו שהרב הביא יהודי מהצד השני של ארצות הברית כדי שיקים שם סופרמרקט כשר. במשך הזמן, בעבודה מדלת לדלת, הוא הצליח להכיר את כל היהודים באזור ולקשור אותם אט אט לקהילה.

מאוחר יותר באותו ערב, הרב אמר לי: "בהרצאה נכחו כמעט כל אנשי הקהילה, אלו שבאים ואלו שלא באים בדרך כלל, אבל הם ראו את המודעה וחשבו שאתה תדבר רק על המזרח התיכון ולא על האמונה היהודית. הם באו לשמוע על עזה ולמעשה קיבלו אותך. הצלחת להוציא מהבית כאלה שכמעט לא מגיעים לכאן, וכך הבנתי היום שלקהילה שלנו כמעט אין גבול. יש עוד ועוד יהודים שמחכים לאותה בשורה".

גם בסיאטל, וושינגטון, מצאתי יהודים שמתעוררים לעצמם, בהם גם ישראלים שהגיעו לעשות עסקים, כאשר עם העסקים הגיע גם עסק התורה ועסק הנשמה. עם הכסף הגיעה ההתעוררות, ועם המלחמה – איך אמר הבחור מקנדה? – כולם נחטפו, גם במקומות היפים האלה.

בסוף הסבב הזה, שוב אמרתי לעצמי את מה שרבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, ציטט ואמר "תכלית הידיעה – שלא נדע", או כמו שרבינו אמר לתלמידיו שהוא לא יודע כלום, הוא איננו מבין בנפש של יהודי, כי כל יהודי הוא קודש קודשים, עולם שלם. כל יהודי פוגש את המציאות, לפעמים הוא מרגיש חטוף, והוא משתחרר מאותה מנהרה או מאותו מֵיצר כשהוא מרים עיניים לשמיים.

תודה, השם יתברך, שזיכית אותי לפחות לספר ליהודים על המזרח התיכון ומה זה אומר להיות יהודי פשוט. זה כשלעצמו כבר עושה את העבודה. יותר נכון: אתה עושה את העבודה, אני רק מפיץ את הבשורה.

בנחיתה בארץ, מיד לתוך פורים, הזכרתי לעצמי שחודש לפני פורים כבר דורשים בהלכות הפסח, ובעזרת השם בפסח הזה אני מקווה שאחינו שבמנהרות החמאס יזכו לחירות, אבל גם אלו שבמנהרות האחרות או כל אלו שחטופים בדרך כזו או אחרת – חטופים בדעת או שלא מדעת, חטופים בגלוי, בהסתרה או כאלה שאינם יודעים שנחטפו – יזכו לצאת לחירות אמת – החירות של כל יהודי לדעת שיש השם בעולם והוא לא יעזוב אותו. לא משנה כמה הוא יברח רחוק, אפילו לאגמים של סיאטל, תמיד יבוא אליו איזה רב ויזכיר לו שהיום יום כיפור, או שיש תפילת מנחה בבית הכנסת וצריך אותו, ואז משהו בו התעורר והוא יגיע.

אנחנו מתחילים להתקבץ חזרה לאוצרותינו, למקומות שלנו, לאור המיוחד הזה שגם אם חשבנו שהוא נעלם או נחטף, הוא רק מחכה לנו. השאלה כמה עמוק נרד, וכמה גבוה נגיע אחר כך.