נכנסתי לחדר שלו, להקריא לו סיפור לפני השינה
הוא מיד אמר, אמא תיזהרי! אני מביטה לרצפה,
עם מגבת ארוכה ובד סגול מבריק, הוא תחם ריבוע.
זה ים, הוא מסביר לי, תיזהרי לא לטבוע!
הלכתי בזהירות מסביב, לא לטבוע חס ושלום.
אחרי שנרדם הרמתי את הבד והמגבת, עם כל הכבוד,
אני לא לוקחת את הסיכון שבאמצע הלילה הוא בטעות ייפול לים.
ולמה באמצע חדר שינה למען ה'? כל כך לא בטיחותי.
"אין כל חדש תחת השמש" אמר החכם מכל אדם.
היום יום, עונות השנה, מה שהיה הוא שיהיה.
החדש – יתיישן. בהבטחה.
ובתוך האמרה הזאת, לפני שהדכדוך משתלט – נמצא כבר הפיתרון.
תחת השמש אין חדש – אבל מעל השמש… הכל חדש, רענן וחי.
בתוך מעגל שנה שחוזר על עצמו – כל חודש וכל חג פותחים צוהר
לעולמות אחרים. מאפשרים לנו לנשום דרכם, לפגוש את עצמנו מחדש.
אנחנו לא מקיימים טקסים לזכר אירועים שקרו לפני אלפי שנים.
האור זורח עכשיו! אור של חירות, לא מותנה ולא תלוי בכלום,
בליל הסדר בבתים של כולנו, כן!
ואנחנו נגיד,
בכל דור ודור – כלומר – גם עכשיו ממש
חייב אדם, חייב! לראות את עצמו – אמאל'ה. זה מפחיד.
לראות? כאילו, את הדבר הזה, עצמי? כולו? בלי לוותר על אף חלק?
כאילו הוא יצא ממצרים. פחחחח. לצאת ממצרים.
כאילו שזה אפשרי בכלל.
ועוד עם כל העצמי הזה שראיתי עכשיו… אין סיכוי.
חירות יקרה, אהובה שלי. איך אמצא אותך ודרכי אובדת
בתוך הרגלים ישנים ודפוסי חשיבה, בין ערימות שקרים ופיתויים
והזמן לחיפוש אף הוא נטרף בין עיסוק לבזבוז לריחוף
ואיך יוצאים מכל זה? איך מוצאים אותך?
חירות – הוראות הגעה: מעל השמש דרך הים.
ים סוף, או הים של הבן שלי מחתיכת בד ומגבת.
הכל בראש. אני מחליטה וקובעת.
כי כשילד מייצר גבולות דמיוניים זה חמוד ומצחיק, ובאמת, קצת מגוחך.
ממה אתה מפחד? זו רצפה!
אבל אני עושה בדיוק את אותו הדבר.
אני מניחה לי בדים ומגבות ואחר כך מפחדת לטבוע.
המשפטים שאני שומעת בתוכי הם המֵצרים שלי.
אני יכולה לשחרר אותם ולשים משפטים של חירות,
לאחוז בשולי גלימתה ובן רגע להיות בת מלכים, בת חורין.
ועכשיו, אם עוצמים עיניים ונושמים דרך האף
יש ריח של אביב.
ניצנים נמתחים בשדה והאדמה עוטרת שלל צבעים
השמים, החיות, הבתים. אנחנו.
זמזום פנימי מתנגן בעולם, של מעיין שקפא בחורף,
או אולי סכר הכניע אותו, אך לזמן קצר.
המים יעלו ויפרצו, ויפוצו המעיינות חוצה
לאביב חירות בשמחת העולם כולו.