חודש אלול כבר כאן, ואני מנסה לרשום על דף קטן מה אני מרגיש. כמעט כמו כל דבר בשנה האחרונה, מתערבבות בתוכי המון תחושות ביחד. אותו כאב בטן שנמשך משמחת תורה, אותו פחד לנוכח מה שקורה ברחובותיה של ישראל. אותה שאלה, לאן כל זה הולך כשעם ישראל מתנגש בתוך עצמו? לכך נוספו התחושות של חודש התשובה: מי צריך לעשות תשובה? איך עושים תשובה? ואיך אני מנצל את חודש אלול הזה לעשות תשובה לא רק לעצמי, אלא גם בשם אלו שעדיין לא עשו תשובה? ועוד תחושה אחת: החשש הזה שלא אצליח לקום בבוקר לסליחות, שלא אעמוד במשימות… זה חשש שתמיד קיים, אבל בחודש אלול הרי יש במיוחד רצון פנימי להצטרף לחודש המנקה והמטהר הזה, פשוט לחוש את המלך בשדה ובכל מקום.
אחד הדברים שאפיינו את השנה הזו, הוא שאת מהלכיו של הקדוש ברוך הוא רואים באופן מובהק. לא פעם, במציאות המשעממת של לפני כמה שנים, אני זוכר שהייתי מתפלל ומבקש מהשם סימנים מובהקים. תהיה ברור, תחתוך את המציאות. תראה לי שזה קיים. והנה הקדוש ברוך הוא מראה לנו מציאות חדה, מציאות מובהקת. המציאות המובהקת הזו קיימת גם בחודש אלול. זה כל כך מובהק שהקדוש ברוך הוא פה, וזה כל כך מובהק שאנחנו בתוך כל הכאב הזה מתקרבים אליו יותר ויותר.
יש כאלה בעם ישראל שעדיין לא עושים תשובה, אז מה נעשה? נעשה תשובה בשבילם, נתפלל עליהם. לאט לאט מחלחלת לי ההבנה, שכל הפיצול הזה בתוכנו הוא בעצם האתגר שלנו – אלו שעדיין משתדלים להחזיק את לפיד היהדות ולהעביר אותו מדור לדור כמו שהוא, תחת מטר ההפגזות הדיגיטליות של הזמן המודרני. אלו שמנגד רוצים ישראליות ולא יהדות ולהיות ככל העמים, הם בעצם חלק מהגוף שלנו, ואני צריך אותם כדי לעשות תשובה, כדי להגיע לגאולה.
אז מה אעשה? אעשה תשובה בשבילם גם כן. אבל הם לא חוזרים בתשובה! תראה איפה הם תקועים! נכון, לכל אחד יש את ציר זמן התשובה שלו.
הנה דוגמה לתשובה שהגיעה 15 שנים לאחר מעשה. בשבוע שעבר הגיע כתב של עיתון 'הארץ' – עיתון שידוע באהבתו למחבלים יותר מאשר ליהודים – לאחת ההרצאות שלי. כמובן, הכותרת בעיתון למחרת דיברה על הרצאה 'מיסיונרית', 'קיצונית' וכולי, אבל איך שראיתי את הכותרת עלה בי איזשהו חיוך, הייתה לי איזו תחושה שאם הוא היה בהרצאה ואפילו גם קנה ספר, לא יכול להיות שלא יהיה לו הרהור תשובה. תשובה שנמדדת בפרספקטיבה של זמן. הרי בכל זאת, אותו כתב סיקר לפני כחמש עשרה שנים את כל הסדרות שעשיתי באירופה ואת כל התיאוריה שהצגתי לעולם, שהעולם עומד בפני התנגשות דתית. והנה, אחרי מאות מילים של דקירות בסגנון 'עיתונאי' ו'אובייקטיבי' מופיעה השורה הבאה, שבעצם רוב טענותיו של יחזקאלי הן נכונות…
חברים, זו לא תשובה? יחזקאלי – כותב אותו כתב – שהואשם (גם על ידי הכתב ההוא) באסלאמופוביה וגזענות, באופן כללי צדק והמציאות בסופו של דבר הייתה כפי שהוא חזה.
בואו, זו תשובה.
כששאלו אותי מה תגובתי על הכתבה, אמרתי שאני מודה לכתב ולעיתון שהיה להם האומץ לעשות תשובה. צריך הרבה אומץ כדי לרדת מהמגדלים שבנית לעצמך, מהררי התאוריות והאידיאולוגיות. וזה לא קשור רק לימין ושמאל, זה קשור גם בתוך הבית – בינך לבין הקדוש ברוך הוא, בינך לבין הילדים, על איזה מגדל אני עומד ומאיפה קשה לי לרדת.
ייתכן שהזמן החולף הוא הסולם שהכי טוב לרדת בו, אבל במציאות, כשאין זמן, כדאי מאוד מאוד להזדרז.
אז נכון, העיתון עוד לא עשה תשובה. הוא לא החליף את גיליונותיו בדגל ישראל וטרם יצא לבנות עוד ישוב בשומרון, אבל אני כבר רואה את הסדק. באידיאולוגיות של העולם שסביבנו נפערים סדקים עצומים מול אותו קודש עצום של תורה, של מצוות, של אהבת השם ואהבת ישראל, זה כבר מתחיל. גודל התרעומת, גודל הסדקים וגודל המאבק יפילו את המגדל. הוא כבר מתחיל להתמוטט, וזה הזמן שלנו להושיט יד לאלה שרוצים לרדת ממנו. לא בתרועות גדולות של סרטוני 'הוא חזר בתשובה', אלא בשקט. בהליכה איטית. נדבר עם כל אחד. נפנה אליו. זו חובתנו.
זה הזמן להזמין יהודים לסליחות, לראש השנה, להזמין לנסוע לאומן, להזמין לסוכה, ולהזמין בעיקר ובעיקר להקפות של שמחת תורה – כתשובה על כל מה שהיה. כן, אנחנו נגיע לאותו מקום ונבחר אחרת. נבחר להיות יהודים יותר, טובים יותר, אמוניים יותר.
בשבוע שעבר פורסמה תמונה של החתונה הראשונה בבית הכנסת של בארי, לזוג ששנה קודם לכן התחתן בחתונה אזרחית. אחרי הטבח הם הבינו שצריך להתחתן כדת משה וישראל, לא כי הם עברו 'הדתה' אלא כי הם עברו בירור במציאות. הם עברו התבוננות ששייכת רק להם, תהליך שאף אחד לא נגע בו חוץ מהקדוש ברוך הוא והבחירה הפנימית שלהם.
את התהליך הזה כולנו ממשיכים. עם ישראל חוזר בתשובה, בדרכו. הוא מחפש תשובה, ובעזרת השם ימצא תשובה. מדוע? כי אנחנו צריכים את כולם, לא נוכל לעלות על הספינה הזו כשחלק מאחינו יעמדו עם שלטים על החוף ויצעקו. כולם חייבים לעלות על הספינה.
הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו כרגע להתכונן לצאת להפלגה, ולדפוק על דלתותיהם של אלו שנדמה לנו שהם יריבינו. אם אנחנו כבר בתוך התורה והמצוות, אולי אנחנו אלה שצריכים לעשות את הצעד הראשון. זה החלק הראשון בתשובה שאני מתחיל בחודש אלול. תשובה כללית, תשובה עולמית שלאט לאט תגיע לתשובה האישית שלי – איך אני יכול להיות יותר טוב, איך אני יכול לחזור לנקודה האחרונה שבה התברברתי. כן, התברברנו הרבה, שילמנו על זה הרבה, אבל הווייז האלוקי תמיד מאפשר לחזור אחורה, לתקן, להתחיל מחדש ובעיקר לצרף עוד ועוד אנשים למסלול.
חודש אלול פורה.
