נכנסתי פעם לאולם באמצע מופע הניגונים הגדול ב'צמאה'. נעמדתי בצד, ביקשתי להתחבר ל'וואו' הגדול הזה. שרתי, התחלתי מתנענע קצת ורוקד. כמה חבר'ה לידי הביטו עליי. מה אתה עושה פה… אתה לא אהרן הזמר?? (חח)
סליחה? חשבתי לעצמי, רק בגלל ש'נענשתי ונתפרסמתי' (חח) אני צריך לוותר על רגע קסום כזה בו הנשמה מתחברת לניגון שמרחף פה באולם החשוך?!
העניין של התוועדות זה שכולם יחד. בהתבודדות זה קצת הפוך, אתה לבד מול ה'. אם נשלב את שניהם מה יוצא? – התוועדְדות (חח). מחד, אתה בהתכללות, ניגונים, לחיים!, אבל אתה גם, איך להסביר, לא מוותר על המקום הפנימי שלך מול הבורא. אפשר להתבודד ולהתוועד בניגון אחד!
אחת הצורות הנפוצות של ניגון חסידי מורכבת מארבעה חלקים. חלק א' – תחילת הניגון. ב' – הוא כבר התפתחות. השיא מגיע בחלק השלישי "אהָָיי! אהָָיי! אהָָיי-יאָי – יאָי!!". עכשיו מגיע הטוויסט – אין חלק רביעי, וגם לא חוזרים להתחלה; באופן מפתיע חוזרים לב'.
נוצר מבנה של: א', ב', ג', ב'. אני לא זוכר מי גילה לי את הסוד הזה, אבל שמעתי שזה מקביל קצת ל־י' ק' ו' ק', שם ה'. וכמו שהה'השניה ה'תחתונה' בשם הקדוש מרמזת לתשובה (תשובה = תשוב ה'), גם חלק ב' שמופיע פעם שניה בניגון מקביל לעולם התשובה. למה? כי בהתחלה שרת אותו לפני חלק ג', לפני השיא, כשאז הוא עוד היה חלק מההתלהבות והעליה שלך למעלה, ופתאום יש בך רצון לחזור אליו, לשיר אותו שוב. אחרי ה'רצוא' אתה ב'שוב'.
אתה בוחר לחוות שוב את הצלילים שכבר שרת פעם. סוגר עיניים ומתגעגע. וכמו שהרמב"ם מגדיר מהי תשובה אמיתית – להיות שוב באותו מקום, אותם כוחות בנפש, אותו פיתוי. אבל הפעם אתה שונה ואתה מצליח.
בשבוע הבא נקרא על הרגע הדרמטי של יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר. על המילה "וימאן" יש טעם 'שלשלת' – הטעם הכי ארוך בתורה, ממש שרים אותו, עולים ויורדים ועולים ויורדים. אמר לי פעם חסיד: הניגון של התורה נתן ליוסף כוח למאן, לעמוד בניסיון.
האדמו"ר הזקן אמר שהניגון הוא קולמוס הנפש. ואני רואה אותו בדמיוני שר ומלחין את 'אנעים זמירות' המהפנט, חי כולו את 'כי אליך נפשי תערוג', את 'נפשי חמדה בצל ידך, לדעת כל רז סודך'. והנה אנחנו קצת בדור של הייטק וגיטרות חשמליות ב'דיסטורשן', פנס בנייד במקום נרות, ושיעור ב'זום' במקום נסיעה בעגלה אל הרבי, אך הצלילים הם אותם צלילים והניגון עדיין נותן בנו כוח למאן וכוח להמריא.
לחיים!
