משהו מסתורי יש בהם, באותם מדרשים הממשילים את התורה לאישה.
אני זוכר כיצד סיפר לי אותו חסיד צפתי את המדרש על מסכת חגיגה ועשיתי ממנו שיר.
המדרש מספר על חסיד אחד שעסק כל ימיו במסכת חגיגה. היה יושב בחדרו והוגה בה בכל מאודו ונפשו. משנפטר באה אשה והחלה בוכה ובוכה… ששאלו אותה לשמה. ענתה "חגיגה שמי" ונעלמה.
ידעו שהמסכת עצמה ירדה לעולם לבכות עליו.
מה הסוד שטמון בסיפור?
הקשר של כל יהודי עם התורה הוא קשר חי. נושם. שתי נפשות פועלות בו. הלומד והתורה עצמה.
איך לומר… מפתחים אתה מערכת יחסים. התורה שמחה. התורה בוכה. התורה מתגעגעת. התורה… קצת מאוכזבת אם לא הגעת ללמוד ואפילו לא התקשרת.
על דרך זה התגלה לי חידוש בפרשות שלנו. תרשו לחלוק אותו עמכם.
אברהם יורד למצרים ואומר שאשתו היא אחותו. זוכרים? הגויים לוקחים אותה ואז באים נגעים לעולם. בסוף הגוי מחזיר אותה לאברהם וטוען: "למה לא אמרת שהיא אשתך?".
הנה הנמשל שלי:
יהודי יורד לגלות. האישה, אשת חיל, זו התורה.
הוא אומר לתורה "את אחותי". כלומר, יש לנו היסטוריה משותפת, גדלנו יחד. אבל את לא אשתי, אין בינינו מערכת יחסים ולא קשר של יצירה, של אהבה או של חידוש.
את אחותי! לא פחות, אבל גם לא יותר. זה קשר אחר. יש לנו עבר משותף ורקע דומה.
אמרת שהיא רק אחותך? הגוי רוצה אותה לעצמו, ולוקח. אבל זה לא יכול להיות. לא מסתדר.
ה' מביא נגעים לעולם, מלחמות ואנדרלמוסיה. הגויים מבינים לעומק כמה שהיא שלנו. התורה היא האישה שלנו!
עכשיו, פתחו את הלב: הגויים צועקים לנו, העולם עוד יגיד לכל יהודי: "למה לא אמרת לי שהתורה היא אשתך?".
געוואלד…
יהי רצון שכל העולם ידע. שכל העולם יראה את הקדושה שלנו ואת החיבור העמוק שלנו לארץ ישראל,
לתורה, לה'.