בס"ד

לנבול כדי לפרוח

לנבול כדי לפרוח

אחרי החטא, ראה האדם הראשון איך הלילות מתארכים והולכים ואילו הימים הולכים ומתקצרים. הוא חשב שחטאו הוא שגרם ללילה להוסיף ולהתגבר על היום. הוא חשש שבסוף הלילה יבלע את היום לגמרי והעולם יתכסה בעלטה לעולם.
חודש חשוון הגיע, והלילות הוסיפו לנגוס עוד ועוד חתיכות של יום. לילה כבר בארבע וחצי בצהריים??
כשהלילה עמד בשיאו היה זה בכ"ה בכסלו. דווקא בשיאו של החושך לוקח היהודי נר ומדליק על אדן החלון. או למטה מעשרה טפחים. שמונה ימים. והימים והאור מתחילים להתחזק ולהתגבר על החושך. באנו חושך לגרש. נקודת האמונה החרישית, הנצחית. נר לי דקיק.
והימים מתחילים להשתוות עם הלילה עד שבי"ד בניסן היום והלילה שווים. אביב הגיע. התחלה חדשה. יציאת מצרים. והימים הולכים ומתגברים על הלילה, "ימים לבנים ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה" עד ט"ו באב. שיאו של היום, שיאה של האהבה, החסד, האור והטובה.
אבל השיא של האור הוא גם ההתחלה של החושך. והלילות הולכים ומשתווים ליום ומתחזקים. גם הם לא מתכוונים לוותר מהר כל כך. ובראש השנה שוב עומד החושך פנים אל פנים עם האור. יום הדין. והחטא. והלילה הולך ומתחזק. והחורף כאן. ואנחנו מברכים עליו, כי אנחנו כבר יודעים. גם אם אנחנו שוכחים לפעמים, אנחנו יודעים שהוא פה לרגע ועוד מעט הוא יחלוף. גם אם אנחנו לא רואים, בפנים, עמוק עמוק, נסתר, דולק נר. אחד. אחר כך שניים, ואחר כך שמונה. מעגל. אין סוף.
קראתי פעם שעצים ירוקי-עד לא נותנים פירות. כדי להיות עץ שנותן פירות חייבים לעבור חורף ושלכת. כי האדם עץ השדה, כמו העץ הוא חייב לנבול כדי לפרוח.
חורף בריא וגשום.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן