בשבת היינו ביישוב זמרת שבעוטף. קידוש בנחת אחרי התפילה, קוגל, פיצוחים ובירה. ביקשו ממני להעביר משהו קצר, והחלטתי ללמד ניגון ישן שלי: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך" – מילים מתוך פרשת בא. אקטואליה.
תוך כדי הלימוד נעשה רעש בשמיים. חשבתי בעוונותיי שזה מטוס השקיה מהשדות סביבנו, קיבוצים של השומר הצעיר… עד שאמר לי יועד, שאחיו עדיין מוחזק בעזה, "אהרן, 'הבט נא השמיימה' (נכון, גם את זה הלחנתי…), שני מסוקים לכיווננו. מי נמצא שם? שני חטופים שהשתחררו. ככל הנראה אחד מהם הוא עופר, חברי מהקיבוץ של ימי נערותי, ובמסוק האחר נמצא איש מבוגר – גם כן מהקיבוץ". הייתה התרגשות. מה עושים? המשכנו לשיר "בנערינו ובזקנינו נלך".
על אף שסיימנו את הפרשות של יציאת מצרים, הולך איתי עדיין חיזוק ממכת חושך – "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם!" הרבי מלובביץ' מתבונן באור הזה ומדייק: האור הזה איננו אור הגאולה, עוד לא שרו שם ורקדו 'הגיע זמן הגאולה', 'והיא שעמדה'… שהרי הם עדיין בתוך החושך העמוק והסמיך שלפני היציאה לחירות. הרבי מלמד אותנו: אל תאמינו לחושך הזה, כאותם אלה מבני ישראל שמתו בשלושת ימי האפלה; גם בעלטה הזאת הרוחנית סביבנו, בתוך הכאב והכאוס, מוטל עלינו להדליק אור, כל אחד בדרכו.
אני עדיין זוכר את המטוס שחג מעלינו בכפר מיימון, אליו קשרו בני היישובים באזור שלט ענק: "עת לטעת ועת לעקור נטוע"… ואני שם על הבמה שר 'הגיע זמן הגאולה', צלילים שלא הצליחו אז לפרוץ לא את השוטרים ולא את השער…
כיצד מתארת התורה את אותו החושך? "לא ראו איש את אחיו", ואני פתאום מבין שזה לא 'מאפיין' או 'תיאור' של אותו החושך – זה החושך עצמו, שלא רואים איש את אחיו. אתה לא רואה את מי שלידך… געוואלד.
מדרש תנחומא שואל איזה עובי היה החושך. ועונה: "עבה כדינר". ואני מבין פתאום שגם רבי תנחומא מלמד אותנו על מהות החושך: דינרים מכסים לנו על העיניים, החושך היה כעובי הדולר.
אוסיף ואספר שכשלמדנו במדרשת זיו על זמן קריאת שמע של שחרית, התרגשתי מהגמרא בברכות הכותבת שהתחלת הזמן היא "משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו". זה עמוק: אתה קם בבוקר, ועוד לפני שמותר לך לכסות את העיניים ולצעוק "שמע ישראל" – קודם כל תראה את חברך, גם אם הוא רחוק, ותכיר אותו. תשיר לו שיר…
אגב, אם כבר שאלתם… הניגון הזה "בנערינו ובזקנינו נלך" הוא לא חדש. יש לי כל מיני ניגונים במגירה, התחלות, רעיונות שלא יצאו לאור… אני שומר אותם לשבתות כאלה, בהן הרכז החברתי ביישוב מטיל עליי לשלוף איזו פעילות… או לאותו היום המתקרב, בו נעלה מן הים שנקרע וארצה לשיר… שיר חדש.
