חופש לילדים ובין המֵצרים למבוגרים. שוב שני קצוות.
החופש הגדול עם כל התכנונים והרצונות לנפוש ולשנות אווירה, פוגשים אותי תמיד קרוע בין המצרים.
שוב היהודי המלהטט בין החסד לדין, בין היד הדוחה ליד המקרבת. בין הרצון לפנק את הילדים ולהיות אבא מגניב, ומנגד הפחד להפוך אותם למפונקים ושתלטנים.
המסע שלנו מתחיל בהכרת הקצוות. שם, בין המצרים לחופש הגדול נמצא החיבור.
הימים הקשים הללו שבסופם יש את חורבן הבית שמתגלה בעוצמה פנימית בתשעה באב; אחד הימים בהם אתה יכול ממש להרגיש ברגע את השבר ואת החוסר, אם רק תתפנה לכך. מה משותף להם ולרצון של הילדים לשנות אווירה? אני לא עומד להתווכח עם הילדים על כך שהחופש הגדול הוא לא ממש חֵרות. אני מקבל את הגדרות החופש שלהם. מה המשותף?
מה אתה מחפש צבי, לכתוב משהו חכם בטור שלך? לקבל עוד הנהונים בבית הכנסת על כך שהעלון נפלא, או שאתה מחפש תשובה אמיתית לשאלה שלך?
בירור קצר מבהיר לי שאו שאבחר באמת, או שאפסיק לכתוב. כעבור עשר דקות של התבוננות בשמיים ובשמות הספרים על המדף…
געגוע! אם אפשר להגדיר את אותה אנרגיה שמגשרת בין הקוטביות של החיים זה הגעגוע. הרצון להגיע. הדחיפה שבכיסופים לעבר אותו עניין. היכולת להיות גם בחופש הגדול של הילדים וגם בצמצום של המֵצרים הסגורים, זה היכולת לראות מעבר. ללכת אל החלום, או נכון יותר להתגעגע לאותו מקום שנקרא חלום או עולם הבא או חצרות אלוקינו. אותה אוטופיה מבוקשת.
זה מרחב שלם שנמצא כל היום ברקע ומבקש התייחסות. זה מרחב שלם שנמצא כביכול בתוך החיים עם המון רמזים אך רק בחדות עין ולב אפשר להבין את התמרורים שלוקחים לשם.
אחד הדברים המשותפים והבסיסיים כמעט לכל בני האדם הוא הגעגוע. יש אחד שעולים בו געגועים לעבר כשהוא שומע שיר מוכר ברדיו. ישראלי בקצה העולם רק יראה שקית של במבה או שקדי מרק ומיד יעלו דמעות בעיניו. תכנית טלוויזיה בשחור לבן תזכיר לאחר תמימות של ילדות. אבל העניין הוא לא מה הדבר המצית את הגעגוע כמו השאלה לאן ולמי אתה מתגעגע. לאן אתה רוצה ללכת?
יש נטייה לחפש את החלום ואת האוטופיה במעשי ידי אדם. הנה אני בונה את המדינה באופן הזה וחי באופן הזה וזוהי השלימות. דמוקרטיה, קומוניזם או סוציאליזם, כל הקבוצה הזו מוכרת אוטופיה. הנה תבוא המהפכה וסוף לכל צרותינו. אלא שכבר מסוף שנות השישים החלו להתפכח. אין אוטופיה ושלמות ממעשי בני האדם. יש רק יכולת להבין את זה ולהתגעגע למקום ששם יש שלמות אמיתית. זה הכיוון.
בין המֵצרים או חופש? ימין או שמאל? גלות או גאולה? מן הסתם נעבור בכולם אבל התנועה היא העניין. לא להיות סטטי, להיות דינמי בכיוון הגעגוע למי שהמציא את האוטופיה, או יותר נכון למי ששם בתוכנו חתיכה קטנה וזוהרת של אוטופיה שמאירה בתוכנו. השאלה היא כמה יחס היא מקבלת. מסעות בני ישראל במדבר, מסעותינו אנו בחיינו, מוּנעים מאותו געגוע למושלם. השאלה היא בידי מי אתה שם את זה – בידיך או בידי ה'. אם זה בידיו, אז יש מצב שאת החופש תעבור בשלום וגם את השבר של העדר המקדש, כי הגעגוע הוא תמיד לאותו מקום. הטריגר לגעגוע יכול להיות משקדי מרק ועד לצבע השמיים היום, אבל הכל מכוון תכל'ס… לשמיים. התמרור הוא לא העניין אלא הכיוון והדרך.
רבי נחמן מספר על משנה למלך שמחפש בכל העולם את בת המלך האבודה. כל אחד מוזמן לקרוא את המעשייה ולחפש איפה הוא בסיפור ואת מה הוא מחפש בחייו. סיפורים על מלכים וטירות, על שודדי ים, בני שפחות, מלכים, סוחרים, קבצנים וקוסמים – כל אלו יוצאים למסעות בחייהם, וכמעט בכולם יש את הכוח המושך את העלילה והוא הגעגוע לאותה בת מלך או מלך, שלמות או חיבור בין לב שמתגעגע למעיין. זהו סיפור מסעותינו. הגעגוע שמניע ואתו האמונה שיש עולם מעבר למֵצרים, שיש בית מקדש וחופש אמיתי לא רק מבית ספר. לשם אני משתדל להסתכל מעבר לאובך היומי. מעבר לתמרורים ולסימנים יש מקום טוב להתגעגע אליו.
