יש רגעים כאלה בהתבודדות, שאין לך משהו טוב יותר לומר אז אתה מתחיל את רשימת הבקשות שלך ומבקש מהשם הרבה דברים, כולל את הבקשה המוכרת שהילדים יהיו יותר מחונכים ומתוקים ולא מציקים, ישמחו בתורה ויכבדו את ההורים. אתה  מבקש עוד קצת שעות שינה ושעות לימוד תורה ואז בשניה אחת מתוך הקטנות מוחין הזו אתה זוכה להבזק מצד המוחין דגדלות. מעין פריים אחד בתוך כל הסרט המוכר שלך, שפתאום מתפרץ ואומר לך: תקשיב היטב, מה שאתה אומר על הילדים שלך, על ההתנהגות שלהם ועל הרצונות והציפיות שלך מהם, זה בדיוק מה שהקדוש ברוך הוא יכול לומר במידה רבה גם עליך.
הוא האבא שלך ואתה הילד שלו וכנראה אתה לא ממש מתנהג באופן שונה מהם. בעצם אתם מתנהגים ממש אותו דבר, הם השיקוף שלך לאיך שאתה. ואז מגיע לאאאאאאא ארוך. לא לא לא יכול להיות. אני הרי בוגר, אחראי ומבין מה קורה סביבי. – נכון אבל זה לא אומר שאתה קולט מה המציאות מראה לך. כל מה שאתה דורש: קשר עם האישה, אהבה לתורה, לילדים, שמחה וכל הנקודות שאתה רואה באחרים ולא רואה בך, הקדוש ברוך הוא משקף לך שכך אתה בעצם נראה. אוי, מה זה אומר עלי? – זה אומר עליך שהגעת לשלב מתקדם, אתה לפחות רואה.
אבל עדיין לא רואה מדויק. אתה קצת לא מבורר. חושב שאתה, בתוקף היותך מי שאתה, מנהל נכון את היחס בין הפרנסה, עבודת השם, החסדים, המצוות, היחס לילדים והיותך ראש משפחה. אבל רגע עצור שניה. מה יזכרו ממך? איפה אתה משאיר את החותם שלך? האם הילדים שלך מתפעלים מהקריירה שלך ומההחלטות שאתה מקבל בעבודה? סביר להניח שלא. הם לא בעניין הזה בכלל. הם חיים עולם רגשי ושם יכול להיות שאתה לא קיים, מישהו אחר מטביע שם את חותמו וזה לא אתה. מה שיזכרו זה הדברים שנצרבים בלב, ברגש, בנשמה. רגעים של אהבה, של חיבור, של תורה ושל קרבה. רגעים שממשיכים לחיות גם אחרי שאתה חי אותם. ממשיכים גם כשאתה לא ליד הילדים או האישה, אז אתה רואה את הזיכרון של הסובבים ממך.
אדם מגיע לשמיים ושואלים אותו מה היית, והוא עונה: מנכ"ל של חברה עולמית שעשתה הרבה כסף, הייתי ראש עיר, ראש ממשלה. אומרים לו: כאן זה לא רשום, כאן נחשבים דברים אחרים.
כואב לראות שלפעמים זוכרים ממני דברים שלא ממש התכוונתי אליהם. אבל עדיין יש תקווה שזיכרון טוב ניתן לרישום בכל פעם מחדש, שדקה אחת טובה של אור וקרבה, של תשובה ושל אהבה – לא רק שמוחקת את כל הבאסה שהיתה עד כה. הם פשוט כמו כתיבה חדשה, כמו צבע טרי. בזמן ששאר הדברים שחשבת על עצמך, על מורשתך ועל משפטי המחץ שלך, בעצם נכתבו על חול ונעלמו להם עם הזמן.
זיכרון. אני מנסה להיזכר במאורעות מרגשים שהיו לי בעבר. משום מה דברים שנראו מרגשים אז – מסיבות, אוכל טוב, טיולים מאתגרים – היה להם אז רושם חזק, ומאז זה פשוט נעלם כלא היה. מצד שני רגעים של רגש חזק, אור שהופיע פתאום, הבנה שעל פיה החיים משתנים, משאירים רושם מתגבר ובלתי מחיק.
שלושה ערבים מגיעים לאוהל ומציעים להם לאכול, זו לא בדיחה. זה הדבר שנזכור מאברהם אבינו. את הלב והחסד, וכמובן את האומץ להיות העברי הראשון, שלא התרגש מכל מה שאומרים לו וידע שהוא מחזיק בזיכרון עמוק מאוד שיש בורא לעולם והוא לא עוזב אותו.
אז מתסריט כזה זכורה הכנסת אורחים שהיא חסד עצום וקידוש השם בעולם מבולבל. הרי אנחנו חיים את אברהם אבינו, את שאר האבות, את המידות שלהם; את ההנהגות של נביאינו וצדיקינו התנאים והפוסקים, יותר מאשר אנחנו חיים את האנשים שחיים ברדיוס של מאה השנים שלנו. איך זה קורה? מה, יש לנו זיכרון כזה טוב? לא.
זיכרון איננו פונקציה של זמן, הוא פונקציה של רושם פנימי. מספיק מבט ומילה של צדיק והרושם חי יותר טוב מכל ספר או טיול. זיכרון הוא הנקודה הכמעט לא מוחשית אך הברורה שאני זוכר שבאתי מהטוב, נולדתי טוב, יש השם בעולם. וכעת הכל התבלבל. רוח סערה טורפת את הכל בכל יום.
פעם בשעת מוחין דקטנות ניסו תלמידיו של רבי נחמן לאחוז במשהו כדי לעלות למעלה. אחד מהם אמר: "ברוך השם שאנחנו זוכרים מתי שבת". זה הכל… זוכרים מתי שבת. זוכרים. הבעל שם טוב הקדוש ביקש במהלך המסע לארץ ישראל, ברגעים קשים, רק להקריא את אותיות האל"ף בי"ת. רק לזכור אל"ף… בי"ת… א אלוקים ב בראשית… אהה נזכרתי.
עכשיו אני מתפנה לצאת מעצמי ולספר להשם יתברך מה יזכרו ממני. מה הייתי רוצה ומה יש בפועל. עברו עשרים דקות נותרו עוד ארבעים, מה עכשיו? מה עושים? מתפללים. השם יתברך תעזור לי להיות מבורר עם המעשים שלי, עם המילים שלי, עם מה שאני משאיר כאן וימשיך אחרי. אני רוצה שיזכרו ממני את ההמשך הצנוע של האור  הגדול שלך, בתוך הבית שלי. לפעמים אני שוכח וצריך עזרה לללל… להיזכר.