"נו", אני אומר לעצמי, "תעשה משהו". המלך בשדות ואין זמן.
חבר מהעבר אמר לי השבוע (תוך כדי שאני מפהק בעייפות, בגלל שקמתי מוקדם לסליחות), שמוזר לו, שדווקא מאז שחזרתי בתשובה אני מבקש סליחה מאלוקים. הרי אני מתנהג בסדר. "נכון", מלמלתי. לכל תשובה יש שאלה. מה עונים על זה? הרגשתי כמו ילד שנשאל באמצע השיעור שאלה מפתיעה ומנסה לשלוף משהו, אז חיכיתי קצת, וחשבתי. מה זה באמת אלול בשבילי, בלאגן של האשמות שעליהן אני מבקש סליחה כמו ילד שעבר עבירה?

סחתין עליך
אלול זו ההזדמנות לשפר לא מתוך נזיפה, אלול איננו ההזדמנות האחרונה לפני שזורקים אותך מבית־הספר. אלול הוא השלב במרוץ שאומרים לך שאם הגעת עד כאן, יש באפשרותך לפרוק מהתיק ציוד שאתה סתם סוחב. לא תזדקק לו בשנה הקרובה. אתה בדרך לעלות מדרגה, לקפוץ כיתה. אם הגעת עד כאן אתה בסדר, נפלא, ואפילו אשריך. תתעודד, משהו חדש עומד בפתח ועד אז מנקים ציוד. איך?
סורקים בכל בוקר את השנה החולפת ובתקיעת השופר מחליטים מה משפרים ומה זורקים. המשקל יורד ואני חש הקלה. ביקשתי סליחה ואני לא יודע מה יחליטו בדין, אז מה פתאום הקלה? ההקלה היא בגלל שעודדתי את עצמי. צבי, אשריך שקמת לסליחות; ניסית שלא לכעוס על הילדים שסחטו את טיפת הסבלנות האחרונה של סוף החופש; היית קשוב במשך כמה דקות לקושי של אשתך. אשריך! אמיתי. סחתין. זה ראוי לציון וזה שווה הרבה.
קול אחר בתוכי מזכיר לי שלא השגתי את כל היעדים, והסליחות בעצם נותנות לי להרגיש אשם. אשם במה? בכל. בחטא העגל, במרגלים, במצב הפוליטי ובעוד שורה ארוכה של דברים… אבל אז מגיע קול השופר ואומר "עצור. זה לא בגללך. רוצה להשתפר? אתה אחלה. רוצה להתקדם? עם תדר של עידוד מהלב ולא של עוד פרסומת ברדיו". ואז יוצאת אותה תשובה מפתיעה: כן, אני רוצה. רוצה להיות טוב, לעלות כיתה ולגדול. והסליחות? הן רק עוזרות לגדול. זהו, עולים כיתה. בואו נתחיל לסדר תיק חדש.

"אבא, טוב כאן"
לאותו חבר היה מאוד מוזר לשמוע שאת החופשה המשפחתית שלנו עשינו לפני כמה שבועות, עם ארבעה ילדים מתחת לגיל חמש, דווקא באוקראינה. שבת אצל הבעל שם טוב, עצירה אצל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אומן אצל רבנו ובחזרה לארץ. "מה עשית שם?", הוא תהה. "לקחת את הילדים שלך לבקר קברים?"
את האור שהיה בשבת במז'יבוז', בבית הכנסת שבו התפלל הבעל שם טוב, לא הצלחתי להעביר לאותו חבר. רק אמרתי לו את מה שאמר לי בני בן הארבע: "אבא… טוב כאן". טוב בלב, בנשמה, מעין הרגשה שזה מקום נכון, שכאן אני רוצה להיות עכשיו, מקום שמקבל אותי ומעודד אותי. זה הצדיק, הוא עוזר לי להתעורר מהשינה הפרטית שלי. לבד אני לא יכול. ריח העץ בבית הכנסת שבו התפלל הבעל שם טוב עושה משהו לנשמה. הקירות שאולי שמעו את המילים "יפוצו מעיינותיך חוצה", שאמר הצדיק, מקבצים אותי תחת הכנפיים של הקריאה הזו. אוספים אותנו מכל מקום שאנחנו. כל הצדיקים ממשיכי דרכו של הבעל שם טוב אחראים לתנועת התשובה הענקית והלא־נתפסת של העשורים האחרונים .
באלול ובשאר השנה הם מנקים אותנו, מנערים את הלכלוך שנדבק. בודקים את התיקים ומכניסים אותנו לחדר של המנהל הגדול. הוא לא זועף, הוא רואה את הדרך שעברתי ואומר לי: "אתה טוב. בוא תהיה עוד יותר". למרות תלאות הדרך והכבישים המשובשים של אוקראינה בתוספת הקטעים של הילדים בכל רגע נתון, למרות זאת הצלחתי לקלוט לרגע: צריך צדיק. אי אפשר בלי. לבד אני לא יכול. הבעל שם טוב הוא האבא המייסד של כל החסידויות. היום, כל אחת בדרכה, אוספת ציפורים אבודות. הרבי מליובאוויטש פרש את ידיו על פני כל העולם וחיבק יהודים. רבי נחמן צלל לעומקים חשוכים ושתל בהם אור. הנה, כולם מתקבצים. הצדיק מזכיר לנו שאנחנו בתכל'ס עצם הטוב. נכון שהתקלקלתי, אבל אני? עצם הטוב! כך נבראתי, ואני בדרך לעלות כיתה. אני ואתם, מי שמבריז – מפסיד.