לפני כמה ימים נכנס אדם למדרשת זיו. אפשר היה לזהות בשפת גופו שזו לו פעם ראשונה בבית מדרש. עמד קצת מהסס, מתלבט היכן להתיישב. ניגשתי אל האורח. "שלום עליכם! ברוכים הבאים! הנה, כאן יש מקום פנוי עבורך".
אני נוהג לעשות כך מזה שנים, בעקבות שמו"ס ('שיחת מוסר' בעגה ישיבתית) שנתן לנו הרב ויינגוט בישיבת 'שלום רב'. הוא תיאר בדיוק את הסיטואציה הזאת: "אתה יושב בבית המדרש, הדלת נפתחת, אדם מכניס את ראשו, אנשים מביטים בו והוא בהם… גש אליו! חייך אליו… הוא לא ישכח את הרגע הזה שהארת לו פנים!"
הרב ויינגוט הוסיף וסיפר שהוא קיבל זאת מרבו – ר' שלמה פרייפלד, מענקי הדור הקודם ביהדות אמריקה שקירב רבים לתורה ומצוות.
עכשיו תקשיבו. בסוף ה'סדר' ניגש אליי האורח ההוא, וכל כך הודה לי על הכנסת האורחים שלא ציפה לה ושיתף כמה למד בשקיקה. כיוון שהיה לו מבטא אמריקאי, סיפרתי לו ששמעתי את ההנחיה הזו מרבי ששמע מרבו – הרב פרייפלד מניו יורק. האיש שתק לרגע וחייך: "הרב פרייפלד זה סבא שלי…", אמר. הייתי המום. והוא המשיך בהתרגשות: "פעמים רבות בילדותנו, סבא דיבר איתנו על הארת פנים למי שנכנס לבית המדרש, והנה זה פגש אותי כאן בירושלים אחרי 50 שנה…"
המילים שכל כך מהדהדות בנו בימים אלה הן אלה המתארות את תלמידי רבי עקיבא כמי שלא נהגו כבוד זה בזה… לא נהגו כבוד זה בזה…
לעומת זאת, ר' שמואל, החברותא שלי, הראה לי גמרא בסוף פרק 'אלו מציאות' המתארת עד כמה תלמידי החכמים בבבל כן כיבדו זה את זה – "עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה", ורש"י כותב: "לפי שהיו יושבים תמיד בבית המדרש ומקשין ומפרקין וכולם לומדים זה מזה". למעשה, כל אחד התייחס אל החברותא שלו כאילו הוא רבו המובהק!
הלוואי שנזכה לכבד כל יהודי פשוט שעומד מולנו – כל אחד ואחד בכבוד הראוי לבן מלך.
שמעתי פעם על שני גדולי הדור שהגיעו להשתתף בעצרת גדולה, והגיע זמנם לעלות לבמת הכבוד. אמר האחד לחברו: אולי ניכנס מכניסה צדדית, בלי שירגישו, נברח מהכבוד הגדול ומהרעש שיתחולל בעלותנו אל קדמת הבמה, שהרי הקהל כולו מיד יעמוד ויריע…
ענה לו חברו: אבל נשותינו יושבות בין שורות הקהל. יודע אתה כמה הן הקריבו, מסרו את נפשן ועמלו כדי שנוכל ללמוד ולהתייגע בתורה; אף שאנחנו לא צריכים את הכבוד הזה – להן הוא מגיע…
