"אבא, איך מעט מכבים ניצחו את כל היוונים ואיך אנחנו כמדינה לא מצליחים לנצח את החמאס או את איראן?" שואלים אותי מדי שנה הילדים שלא מבינים את הפער. איך? למה הכל הפוך? יש לזה תשובה: אנחנו מפחדים לנצח.
בקיץ שעבר פגשתי קבוצת חיילים לוחמים שביקשו איזה דיבור של חיזוק. "יאללה" אמר המ.פ. "תשמח אותם, תן איזה דיבור". טוב, אם אני יכול לשמח יהודי אני בוודאי אעשה משהו. מה נגיד? אמרתי את הפתיח של פרשת השבוע: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו השם אלוקיך בידך". המשפט הבא אמור היה להיות על המלחמה ביצר הרע, אבל אז ניגש אלי אחד מאנשי הסגל ואמר בלחישה כזו ששומעים אותה: "אנחנו מעדיפים שלא תדבר איתם על מלחמה, תבחר נושא אחר".
למה?
-"אנחנו לא קוראים למלחמה היום מלחמה, כי בעצם המלחמה עם הפלסטינים נקראת אתגור".
מה? נבהלתי. לא הבנתי, לא לומר לחיילים מלחמה?
-"לא. אנחנו לא במלחמה היום. אנחנו אלו שצריכים בעצם להכיל ולעמוד יותר מאשר לנצח, כי ניצחנו אותם בעבר".
אההה מלמלתי. אז איך מנצחים בכל זאת באתגור? שאלתי ונותרתי ללא מענה.
איך ינצח מי שלא רוצה לנצח במלחמתו? מי שהולך ל"אתגור" מקסימום יתאתגר, אבל לא ינצח. מי שמספר לעצמו שהוא חזק ולא צריך ניצחון, הוא בעצם מפחד לנצח. כששאלו את הרמטכ"ל אחרי מבצע צוק איתן מי ניצח, אנחנו או חמאס? הוא אמר "התשובה מורכבת….". אם לך זה לא ממש ברור אז כנראה שלא ניצחת. אם אתה מעורפל לגבי המצב שלך ואינך ממוקד, אז או שאין לך אור, או שהאור ישנו אבל אינך מסוגל לקלוט אותו.
זו הסיבה לתסכול שלנו בתור עם, תסכול שנובע מהפוטנציאל שלנו, מהניצחון הברור שאותו אנחנו מבקשים. האם גם בתוכי אני מספר לעצמי שאני בעצם חזק ואני רק באתגור? שהכל בסדר ומלחמות זה שייך לפעם, ליוונים מול מכבים, והיום זה חמאס מול מכילים ומשתבללים בכיף שלהם כזה? האם זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו? כנראה שכן. אנחנו לא רואים נכון כי כנראה אין כאן אור בנוסחה הזו.
אור זה היכולת לראות שיש כאן יעד והניצחון הוא הדרך שלי להתקדם. אז מי שתל לי את המחשבה הזו בראש, שהפכה להלך רוח של צבא שלם ומשוכלל עם כלי נשק עצומים אבל עם חוסר יכולת להפעיל אותם? מי הכניס לי לראש שלא חשוב או לא צריך לנצח?
חחח. האויב שלך החדיר לך את זה לראש. הוא הבין שהעניין כאן הוא לא כלי נשק, כי לך יש יותר. הוא הבין שהקרב כאן הוא על צדק, על כבוד פנימי ועל התורה, ולכן הוא ינסה לומר לך בכל בוקר מחדש: אתה לא צודק, אתה מתנהג כמו אחד שלא מאמין שהוא צודק, אז אולי תוותר?! זה יוון, שהכניסו לנו באג מחשבתי שלא צריך לנצח, רק לחיות עם זה ואז… להפסיד.
זו מלחמת רוח, מלחמת רעיונות, מלחמה שהיא הכי מסוכנת עבורך, גם אם תגיד שזה אתגור ויש זמן והכל בסדר וזה לא קיומי. תהום עמוקה פעורה לצידך, או שתיפול לתוכה או שתזוז משם. תחליט. יש מקומות שאין בהם אמצע, חנוכה הוא מקום כזה ברור. אור וחושך. מנצחים ולא צודקים ומופסדים. חוסר הבהירות וחוסר האור זה עניין פנימי שמקרין החוצה. המכבים לא קנו את תעשיית התודעה המפותחת של יוון.
זה הזמן לחזור למונחים של מנצחים, ולשאול את עצמי מה האור שלי? איפה הכבוד הפנימי שלי? והאם התורה מנצחת בחיים שלי או שהיא עוד נרטיב ועיטור נחמד באיזה סיפור יווני.
"אני מעדיף להיות מהדור הישן והברור", אמרתי למפקד החיילים. "פשוט כי רק כך מנצחים. חוסר האור מבלבל את כולנו".
איך אני יודע שאני צודק? אני רואה את המציאות. וכמו שאמר החברותא שלי, אור זה פשוט לראות את המציאות. אז אני מעדיף ערכים ברורים ובהירות של אור, ומתוך חג הבהירות אמשוך אור לשאר השנה.
