לפני שירת הים כותבת התורה את הפסוק: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
על זה שואלים חז"ל: אחרי שישראל ראו את היד הגדולה של ה', את קריעת ים סוף, את עשר המכות ויציאת מצרים, עכשיו הם נזכרו להאמין בה' ובמשה עבדו?
אדם שרואה משהו לא צריך להאמין שהוא קיים. אני לא מאמין שיש שמש בשמיים. אני רואה אותה ולכן אני יודע שהיא קיימת. אז למה כתוב לאחר שהם ראו את היד הגדולה שהם האמינו?

אנחנו רגילים לחשוב שאמונה היא מה שהוא מעבר למה שאני יודע ורואה, ואז או שאני מאמין או שלא. "אשריך שאתה מאמין, אני לא", נוהגים לומר ה"לא מאמינים".
האדמו"ר מפיסצנה מסביר שאמונה זה דבר אחר לגמרי, "אמונת ישראל בה' אינה אמונה רק מפני שאיני יודע, אך הוא עניין ידיעת וראיית הנפש… וראייה זו היא מעין ראיית הנביאים, רק שלנביאים התגלות וראייה ממש בעיניהם ולנו היא ידיעה פנימית ודאית באמונה בלתי נראית".
הנפש שלנו יודעת את ה', "ונפשי יודעת מאוד". בעיניה העצומות, הנפש שלנו לעיתים רואה את ה'. הנפש שלי יודעת שה' קיים, היא חשה בו ואוהבת אותו. ידיעה וראייה כזו לא צריכה ראיות ופלפולים. כמו שאני יודע את עצמי. אולי אני לא יכול להוכיח שאני קיים – אבל למי אכפת, אני קיים.
אין מה להוכיח. קיומי לא מוטל בספק. אין דבר יותר זר מלנסות להוכיח בסברות חיצוניות ובמופתים וגימטריות שה' חי וקיים. אמונת הנפש בבוראה וידיעתה אותו היא וודאית. "תוכיח שיש לך אבא". לא רוצה.
ידיעה זו היא כל כך ודאית שאנחנו בטוחים באמונתנו יותר מבראיית החושים המטעים, ומבשכל הנגוע בפניות מהעולם התוהה והמסתיר.

המילה שיר היא מלשון ראייה, "שורו הביטו וראו", שיר הוא ראיית הנפש. שירת הים היא שירת האמונה. שירת הידיעה הפנימית, הודאית, באמונה בלתי נראית.