שלושת השבועות זו הפגרה של המוזיקאים. אין בנו צורך. "תנוח קצת" אמרתי לעצמי, "תרגיש את החסר".
תרגיש כמו… מאפיה בשבוע של פסח, או כמו שמרגיש בית הקבע שלך בסוכות.
בבוקר אחד של בין המצרים ניגשתי אחרי התפילה אל שכן. ידעתי שהיה מחסידי קרליבך. ביקשתי שיספר לי דבר ששמע ממנו אישית אודות הנגינה והמוזיקה.
חשבתי שישיר לי ניגון, אך הוא נעמד וכך סיפר בשם ר' שלמה:
רבי אחד נפש בוינה עם חסידיו. היו אלו ימי הקיץ והגיעו ימי בין המצרים. יום אחד נעלם הרבי.
חיפשוהו בכל מקום ולא מצאוהו.
אנשי וינה מנהג יש להם בקיץ. באים לגינות העיר ומאזינים לתזמורת המנגנת תחת כיפת השמים.
והנה, אחרי חיפושים רבים גילו החסידים את הרבי יושב לו בצד מתחת לעץ, מאזין לניגון ובעיניו דמעות. מתייפח הוא ובוכה בדד על החורבן.
הרעיד את לבי אותו הסיפור אך גם תמהתי במקצת.
למה נעלם הרבי? למה שמע ניגוני הגויים? והבנתי. כל השנה בוודאי לא שמע מוזיקה, בוודאי לא זו של הוינאים. הלך בדרכו ושמע אותם הצלילים ונעצר. הרגיש משהו מנגינת הלויים במקדש, הרגיש את מה שחסר. נעצר ולא יכול היה להמשיך בדרכו. לכאוב את הגעגועים למה שאנחנו כוספים.
אני לא יודע אם נכון לי לספר, אבל לפני כמה ימים הלכתי לנגן בבית חולים. שוקי נפצע במהלך חיסול מחבל. איבד אחת מעיניו, וכולו אמונה והודיה. את חייו קיבל במתנה. סכין המחבל השאירה צלקת ברגל.
שרנו ניגונים, ביניהם גם "קטונתי מכל החסדים" של אחי יונתן.
פתאום אמר לי: "אהרן, אני מרגיש דמעה. כמה מוזר, דווקא מהעין שכבר אין לי".
אותה העין החסרה, עדיין דומעת.
בימים אלה,
שנזכה ללב שומע, עין דומעת ועין מתגעגעת.
ואם קשה לנו להתגעגע לשלמות הזאת שהיתה,
אפשר גם להתגעגע לגעגוע. לכסוף לכיסופים.
