לא אשכח זאת לעולם. הייתי תלמיד צעיר להלחנה אצל מורי המלחין אנדרה היידו, שנפטר לפני כמה חודשים. מעולם הוא לא הסכים עם המורים שמקשיבים ליצירה של התלמיד, משבחים אך מוסיפים מיד "זה מזכיר קצת את הניגון הזה או את היצירה ההיא, וגם מושפע קצת מהמלחין הידוע ההוא…". כך היצירתיות נסגרת, היה אומר. הנשמה של הילד מבינה שכבר אמרו הכל וכתבו הכל.
אנדרה היידו היה אומר לי: "כשאדם מנגן לפניך את יצירתו, ראשית תקשיב: מה יש כאן ששייך רק לנשמה שלו, שעוד לא אמרו מעולם… חפש מה ייחודי ליצירה הזאת!" וכך היה מקשיב לנו, לתלמידיו. עוצם עיניים, מתרווח על הכסא, משעין את ראשו על ידו האחת… ומתמסר לצלילים הנשמעים.
הייתי יוצא מביתו ורוצה להלחין את כל העולם! הרגשתי שהמנגינה ע ו ל ה מ א ל י ה.
בעולם היצירה תוהים איך מלמדים את התלמיד ליצור, איך גורמים ליצירה לבוא מעצמה? כנראה שצריך גם להאיר וגם לתת לשלהבת לעלות מאליה, ממש כמו שמפרש רש"י את הציווי "בהעלותך את הנרות – עד שתהא השלהבת עולה מאליה".
אהרן הכהן היה מדליק את השלהבת. את הנשמה. את הנשמות הרחוקות, עד שהלהבה שלהם הייתה בוערת מעצמה. לא מתוך כפייה ולא מכוח אור חיצוני שאם יתבטל, יכבה גם אור הנשמות התלויות בו.
אהרן העלה אור שמאיר מתוך עצמיותה של הנשמה ולא תלוי בסעד חיצוני.
"ויעש כן אהרן" מפרש רש"י "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". הרבה פירושים נאמרו על אהרן הכהן שלא שינה.
ר' שלמה קרליבך מסביר בדרכו: את מה הוא לא שינה?… תפתחו את הלב: הוא לא שינה את האנשים, את הנשמות שהוא קירב, הם השתנו מעצמם. הוא מעולם לא צעק "אתה חייב להשתנות" אלא היה מקשיב ומביט בהם באהבה, באור הגנוז שבהם.
הם כבר השתנו. השלהבת האירה מאליה.