ביום השני של ראש השנה קוראים בבתי הכנסת את עקידת יצחק. בפסוקים האחרונים בפרשה מוזכרים שמות הילדים של מילכה ונחור, אחיו של אברהם. עוץ, בוז, קמואל, כשד, חזו, פלדש, ידלף ובתואל, וגם טבח, תחש, גחם ומעכה, בני הפילגש ראומה. מה זה השמות המצחיקים האלה באמצע המעמד הנורא והנשגב של קריאת העקידה בראש השנה?
לפני שנים הייתי באומן בראש השנה. ישבתי ליד הרב עודד ניצני, איש נפלא וחשוב, וכך הוא אמר לי: "היה צריך לסיים את קריאת התורה בסוף מעשה העקידה, אתה יודע למה ממשיכים בקריאת התורה גם את הפסוקים עם השמות המשונים האלה? אני אגיד לך. כשאנחנו עומדים פה, ביער האוקראיני הקודר, שומעים את תקיעת השופר וקוראים מלכויות, זיכרונות ושופרות, אנחנו מתמלאים ביראה מהמעמד האדיר, הקדוש והנשגב. אנחנו חווים דביקות עליונה של אהבה ורחמים, דיבוק חברים ואהבת ישראל, אבל עוד כמה שעות זה יגמר. נלך לחדרים ונרגיש שזה נגמר, היה מפגש קדוש ועכשיו הפסקה, אפשר להרים רגל על השולחן ולחזור להתגעגע עד למפגש הבא.
"האמת היא שזה לא ככה. ברגעים אלו ממש, כשאנחנו קוראים בתורה בהתרגשות ובקדושה, מתעורר עכשיו אלכסנדר האוקראיני בחלון ממול, ניגש למקרר ומוציא חלב. ברגעים אלו ממש משקה אולגה את הפרחים בגינה שלה, ברגעים אלו ממש משחקים בגולות בחצר הסמוכה הילדים הקטנים בוז, כשד וחזו. ואתה יודע מה?", הוא אמר, "הקדוש ברוך הוא נמצא שם לגמרי, כמו שהוא נמצא איתנו פה עכשיו בקריאת התורה. והוא יהיה איתנו גם כשהתפילה הקדושה הזו תגמר. בכל רגע, תמיד".
לכן קריאת התורה ממשיכה אל הפסוקים הלא קשורים האלה, ללמד אותנו שכמו שהקדוש ברוך הוא נמצא בעקידת יצחק, כך הוא נמצא גם בלידתם של תחש ומעכה.
ברגעים הכי קדושים בראש השנה, אני מצרף במחשבתי את כל הרגעים המתים, הריקים, המנותקים שיעברו עלי במהלך השנה הקרובה. אני מתפלל על הרגעים האלה, להחיות אותם בשפע של זיכרון ואמונה.
בראש השנה אנחנו מתפללים על חיים, אין הכוונה שאנחנו מפחדים מלמות. אנחנו מפחדים לחיות כמתים. חייבים להתחנן על זה ממש כי אנחנו דור חשדן, ספקן ומנוכר. במקום לב אבן אנחנו רוצים לב בשר, לב טהור, לב חם, לב חי!