בס"ד

פשוט מקסים וכואב

פשוט מקסים וכואב

רק בטור הזה, בכתיבה הזו, אני בכלל מתפנה להבין מה היה כאן. לנהל בעצם רשימה של כל חמישים וכמה הימים של המלחמה. ‫אדם יכול לחיות בתוך השוחה, ‫אבל רק כשהוא מרים את הרחפן שלו,‫הוא יכול לראות באופן יותר ברור ‫מה קרה כאן. ‫

הרי בסופו של דבר המציאות ‫היא מציאות של תהליכים גדולים, ‫לאו דווקא של הפרטים הקטנים. ‫זה בדיוק היה הכשל המודיעיני ‫של אותו שב"כ שידע לזהות ‫מה הצבע של העץ ביער, ‫אבל לא ידע לראות את היער. ‫בשבת של שמחת תורה קרסו בחיינו כל כך הרבה תפיסות, אך עם זאת, הנה, וזה כבר היתרון של לשבת ולכתוב: אפשר כבר לראות את התקומה, את ההתחדשות, את הקימה מההריסות. ממש לראות את זה. לא כי חייבים להיות מעודדים, אלא כי הטוב זה דרכו, לרדת ככה. לפעמים כשלא קולטים דברים, הם באים עם הרבה כאב, אבל הכאב מגדל אותנו לאותם המקומות שאולי בלעדיו לא נוכל להגיע אליהם. זה מה שקרה.

בבוקר שמחת התורה, בבת עין, כשיצאנו אחרי תפילת הנץ לרקוד עם ספרי התורה, התחלנו לשמוע את הבומים. מישהו שאל, "יחזקאלי, אתה יודע משהו"? אמרתי לו, "איך אני אדע? אני לא מחובר לשום מקור מידע בשבת, חוץ מלתפילה". הוא אומר: "אתה לא שומע? יש הרבה הרבה אזעקות, וגם קצב ירי מעזה". שמעתי את קצב הירי ואמרתי, "זו חטיפה. מישהו הפתיע אותנו". למה 'הפתיע אותנו'? כי שבוע לפני ראש השנה, חמאס פרסם סרט שבו הוא מראה מה הוא הולך לעשות, בדיוק אחד לאחד מה שהיה אחר כך. אף אחד לא התייחס לזה. למה? כי הייתה קונספציה.

אין לי עניין לדבר פה על הקונספציה, אבל יש לי עניין לדבר על מה אנחנו צריכים להבין רוחנית מהקונספציה הזאת. הקונספציה בקצרה הייתה: המערב שחושב שאם הוא נותן כסף לחמאס, אז חמאס רגוע ומורתע והכול בסדר ויוצאים פועלים וחוזרים. אפילו המודיעין שלנו הלך לישון. שבוע לפני, המודיעין אמר: "כן, מנהיגי חמאס מורתעים, הם לא יעשו כלום, הם רוצים קצת כסף". אפילו המודיעין והשב"כ לא השקיעו בשיחה פשוטה עם מקור. לא צריך מקורות אנושיים יותר, הכל מכונות, הכל יכול להיראות בעדשות שלנו.

אז נכון, הדברים הקטנים נראים, אבל הדברים הגדולים לא. שיירות של 100 טנדרים לא נצפו במצלמות. למה? כי היה את אותו מקור מוכר פיתות, שמשלמים לו כמה מאות שקלים, והוא מספר שראה את הטנדרים. ברגע שחמאס ידע איך אנחנו מאזינים, הוא ידע איך להסתתר. כלל ראשון בקרב: בדיוק כמו שאנחנו עובדים, היצר הרע שלנו עובד. שב"כ שכח לעבוד. הוא פשוט שכח שהיצר הרע, או הרע של חמאס, עובד בדיוק במקומות שאנחנו לא נמצאים. וכך זה קרה. הגדר קרסה, והמפלצתיות יצאה.

לא מדינה, לא צבא

שאלו אותי אם הייתי מופתע ממה שחמאס עשה. אז לא. הדבר היחידי שהייתי מופתע ממנו זה כמה שאנחנו ישנו. זו הנקודה הראשונה שמחברת בין המציאות לרוחניות. "אני ישנה וליבי ער". יש מציאות שאנחנו ישנים. רבי נחמן מדבר על כך שסיפורי המעשיות יעוררו אותנו מהשינה. וזה מה שקורה מאז. אנחנו מספרים לעצמו שוב ושוב את אותם סיפורים, של מה היה באותה שבת, מה היה באותו ממ"ד, ומגלים שהקדוש ברוך הוא היה יותר בממ"ד מאשר לפני כן. ככה זה כשמספרים סיפורי מעשיות. הם מסוגלים לתשובה, אמר רבי נחמן.

וזה סיפור מעשייתנו, שהתחיל בשביעי לעשירי, בשאננות גדולה, שחיילים נכנסו לישון כשהנשק לא לידם, בפיג'מות, כי אין התראות, והנה פוגשים את הרע. זה הרגע ששכחת. "זכור את אשר עשה לך עמלק". מה זה "זכור"? תתמקד במה אתה אמור להילחם, אבל לא התמקדנו. ישנו. שינה היא מונח ברוחניות, שכשאתה מכיר בזה אתה מבין שיש גם התעוררות משינה. השאלה כמה היא תהיה כואבת. וזה כאב, וזה כואב. אבל בשנייה נמחקו פה כל ההגדרות בין ימין לשמאל, בין קפלן לכיכר ציון. פשוט התחברות עצומה של עם ישראל. מצד אחד, למה אנחנו צריכים את הסכנה הזו ואת הכאב הזה כדי להתחבר? מצד שני, זה כל כך מחמם את הלב.

בשבוע הראשון של המלחמה, בתוך כל השידורים, הציע לי חבר שכן, חברותא: "בוא ניקח ציציות, נלך לחזק את החיילים, נחלק להם ארטיקים ותיקון הכללי". וכך מצאתי את עצמי עובר בין טנק לטנק לדבר עם חיילים. גיליתי שהחיילים האלה קפצו בכזה רצון, בכזו אמונה, שבכלל מי אני שיחזק אותם? כמו שאומרים, באתי לחזק ויצאתי מחוזק.

החיילים שלנו גיבורים. הבינו מהר, מיד, את המצב. בעצם זו לא הייתה מלחמה של מדינה ולא של צבא. זו הייתה מלחמה של אזרחים. זו הייתה מלחמה של הלאו-טק, של הברברים עם הנשק, שבאים לנצח את אומת ההייטק, ששמה את כל מבטחה בגדר, וגם היא נפלה. אבל אז יצאו האזרחים הגיבורים, הסיפורים. אלה שהגינו בנפשם, שכיסו בגופם, ששכבו על רימונים. מה זה? זה צבא? זו מדינה? לא. זו אחווה של יהודים. זה היה שם.

זה לרגע החזיר אותנו לכל סיפורי השואה, שחשבנו שכבר הלכו מהעולם. כן, במוח המערבי שלנו חשבנו שהמלחמות כבר יצאו מהעולם. זה מה שטפטפו לנו מאז אוסלו, מאז נפילת הגוש הקומוניסטי: העולם לא צריך מלחמות, צבא לא צריך מלחמות, העולם לא צריך נשקים… ראינו מה זה ארבע-חמש שעות בלי נשקים. ראינו מה זה ארבע-חמשת שעות בלי צבא. טווח נוראי. ומי הגן עלינו? האחווה היהודית, החיבור הזה, הדבק הזה שמחזיק את כל היהודים יחד, שכואבים יחד בכזה כאב את קטיעת האברים, אבל יודעים דבר אחד: יהודי זה הדבק הכי חזק בעולם. יש פה אחריות, אחריות גדולה.

עם הגב לקיר

שאלו אותי באולפנים: תגיד, איך אתה מרגיש אחרי שהתרעת כל כך הרבה שנים? אתה צועק את זה. פה בעלון הזה צעקתי את זה. אמרתי: "המערב לא מבין. אין לכם מושג עם מי אתם מתעסקים. מי שלא יודע ערבית, לא שומע מה אומרים עליו ולעולם לא יבין. הוא יחיה כמו בהוליווד". והנה זה קרה. אין תוכחה. רבי נחמן דיבר בתורה האחרונה שלו על עניין התוכחה, ואמר שבעצם כשעושים תוכחה לא נכונה אז יש ריח לא טוב. אנחנו מבישים את הריח בנשמות. אנחנו עושים משהו לא נכון. מי שהוא מוכיח ראוי, בעצם גורם לצד השני להוציא ריח טוב, הוא מראה לו את הצד הטוב שלו.

וכאן יש לנו הזדמנות עצומה. ראיתי גם את זה קורה. לא רק שהעם בישראל התחיל להידבק יחד, לעזור אחד לשני בסיפורי קרבות עצומים, אלא שהתחיל להיות פה ריח טוב בנשמות. כל הילדים הקטנים של העוטף והאנשים שנרצחו, והם הרוגי מלכות, פשוט הפילו את כל המחיצות. הם פשוט הראו לנו מציאות אחת שלא יכולנו לראות אותה: אנחנו עם הגב לקיר. כמה שנאה יש בעולם כלפינו, זה לא נתפס. כמה שנאה יש ברחובות לונדון, ברלין, פריז. זה משאיר רק תחושה אחת: אנחנו יהודים.

מאז הסיפורים מתחילים לזרום. סיפורי המעשיות של המלחמה. זה עוד ייכתב באלפי ספרים, כי רק אלפי ספרים יכולים להכיל את זה. למשל, על אותו אחד מקיבוץ בארי שנסע לפני עשרים שנה לנורבגיה והתחתן עם אישה גויה וילדיו אפילו לא נימולו, וכשהוא הגיע כעת לסעוד את אמא שלו שניצלה הוא התקשר לאשתו ואמר: לבית אני לא חוזר. והילדים, כדאי שהם יפסיקו ללכת להפגנות האלה בעד הפלסטינים. אני יהודי. אני יהודי. אני יהודי.

שמענו את זה מכל מקום. למה? כי בעצם המציאות באה ואומרת לך: חמאס זיהה כשלים, אבל עכשיו זה צריך להיות מדמם. אתה יהודי. אין, אתה יהודי. ומה זה אומר? זה אומר שיהודי קודם כל כואב את הפגיעה ביהודי אחר. זה אומר שקודם כל יהודי מגייס מכאן כוחות עצומים לקרב. מעולם לא נראתה הגאולה כל כך קרובה מרוח הלחימה שיש בקרב העם. אפילו באולפנים התחילו לדבר במונחים שאנחנו מדברים בשולחן שבת. פתאום כולם יישרו קו עם ההבנה: יש כאן אויב והמציאות חצויה. אין כאן אשליות, ויש כאן השגחה. הקדוש ברוך הוא היה קרוב לכולם. "קרוב ה' לכל קוראיו", לכל זועקיו, לכל כואביו.

זה קרה, וזה קורה. זה תהליך עצום. אל לנו לדחוק אותו. אל לנו להוכיח בו. בתחילת המלחמה חשבתי: מה אני עוד יכול לעשות. הסתכלתי על הספרייה וראיתי ספר: 'החיזוק היומי' מרבי נחמן. לקחתי על עצמי כל יום להקליט דקה וחצי, לחזק את החיילים, את האנשים בעוטף, את הפליטים, את המשפחות הכואבות שיושבות שבעה. להפיץ את זה ולראות כמה החיזוק פועל. עברתי בין קבוצות של חיילים שאומרים, "חברים, התמונה ברורה, אנחנו כבר יודעים מי אויב. ברוך השם. אין שמחה כהתרת הספקות". זו השמחה. הותר לנו ספק גדול, ספק שאנחנו נוכל לחיות בין העמים, ספק שאולי יהיה פה איזה שלום, ספק שאולי הפלסטינים יהפכו לשבדים. לא, הספק הלך, ונשארה השמחה. שמחה של העם היהודי, שמחה של ביחד, שמחה של הושטת יד, שמחה שסוף סוף המילה 'גאולה' לא נראית משהו תלוש כל כך, אלא משהו כל כך קרוב. החיילים יודעים את העבודה, והמשפחות יודעות את העבודה. פתאום יצא מאיתנו כוח.

מה זה הכוח הזה?

סיפר לי אחד החיילים מהקרב, שכשראה את המחבלים בבארי הוא נכנס למוד של פעולה שהוא לא ציפה. הוא לא ידע שהוא גיבור. הזכירו את השיר אליפלט, אותו ילד שהיה כזה לא-יוצלח ופתאום במלחמה תפקד. מה זה היה? אמר אותו חייל: "זה בשפה שלכם השגחה?" זה בדיוק אותו רגע שאני אומר: ה', אני לא יודע איך לעשות את זה, אני אפילו לא אומר את זה – אני מתנהג ככה! אני לא יודע איך לירות, ואני לא יודע איך להתמודד עם המחבלים האלה, אבל אני לוקח את הרובה ומתוך איזשהו כוח לא מוסבר – אני פשוט נלחם. מה זה הכוח הזה? זה ה'. ה' יתברך מוביל עכשיו את כל המלחמה. יושבים באולפנים ואומרים "היה ככה, והיה ככה", ומתוכי אני אומר: היה נס, ויש השגחה.

נכון שבטקטי, בקטן, במיקרוסקופ, רואים את הקושי במלחמה. אבל בואו נרחף, רחפנים. בואו נרחף אל תוך המרחבים הרוחניים ונראה: דבר עצום קורה בעם ישראל, ה' מוליך אותנו לגאולה. "אין יאוש בעולם" זה נאמר לדקות האלה, בדיוק עכשיו. פתאום כל הכוחות מתגלים. פתאום כל המשפטים המחזקים, כל הסטיקרים, הופכים להיות רלוונטיים. פתאום כל הסיפורים מהעבר הופכים להיות קצת פחות חזקים לעומת מה שאנחנו עוברים. הקדוש ברוך הוא לא פספס את הדור הזה ולא נתן לנו לפספס אותו. ובעצם "לא יידח ממנו נידח" – גם מי שהוא חושב שהוא רוצה להיות נידח. אז הנה, אנחנו עומדים כאן, שמחים. לשבת יש משמעות, לברכות, לציצית, לכל "שמע ישראל" שם בעזה. פשוט מקסים וכואב. "עין בוכה ולב שמח". לב כואב, ועין שרואה למרחוק הרבה הרבה דברים טובים שיבואו לעולם.

כך אני מתרוצץ בין אולפן החדשות לבין החיזוק היומי לבין לימוד תורה. בעיקר מנסה להישאר עם מעט רוחניות בתוך כל הברזל של הטנקים, כי בעצם הרוחניות היא זו שמניעה את הכל. לפגוש חיילים ולהבין עד כמה הרוח הזאת מניעה צבא שלם, בעזרת ה', לעבר ניצחון.

שבת שלום.

אהבת את המאמר? שתפו

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן