בס"ד

יום ראשון, 9 פברואר, 2025
הכי עדכני
צעקתי ונושעתי

צעקתי ונושעתי

לפני כשבועיים, במהלך סיור בגבעות המקיפות את גוש עציון, פגשתי חבורת נערים שסימנה לי להתקרב ולהגיע לכיוונם.

"מה קורה?" שאלתי.

"מצאנו פה בתוך בור המים בשדות של הערבים משהו שלגמרי לא נראה כמו בור מים. בוא תרד בסולם ותראה".

ירדתי איתם כמה מטרים אל בטן האדמה. אכן בור מים שכמותו אפשר למצוא המון במדבר יהודה, בהרי יהודה וסביב גוש עציון. הפלחים הערבים אוגרים את מי הגשמים לבורות מים.

"נו, מה החידוש?"

"תסתכל שם בקצה, מתחילה שם מנהרה לכיוון אחד היישובים. שמנו לב שיש תכונה סביב הבור הזה בימים האחרונים ולכן באנו לבדוק, יש פה פתח של מנהרה…".

אני יושב בתוך הבור ומסתכל, אכן יש פה מנהרה. אבל רגע, מי אמר שזו מנהרה כמו בעזה? האם לצעוק? האם לזעוק את זה? האם להתריע? משמחת תורה תשפ"ד אנחנו חיים במציאות כזו שעל כל דבר קטן צריך לצעוק.

לאחר שפרסמתי את הסרטון בו אנחנו יורדים אל בור המים ומתחילים לזחול במנהרה, הוא הציף בקרב התושבים המון לחץ ופחד. מה קורה? חמאס חופר, ושוב הצבא אומר לנו שזה כלום. להזכירכם, גם כשחפרו מנהרות בעזה, הצבא אמר שזה בסדר ואפשר להמשיך לישון. גם שחפרו מנהרות בצפון הצבא אמר שזה בסדר, שזה איזה חלק מתהליך של בניית המוצבים על ידי החיזבאללה…

גם הפעם קיבלתי נזיפה מדובר צה"ל: זו מערה עתיקה עם חפירה ארכיאולוגית, למה הלחצת את כולם? זה אפילו מימי החשמונאים! התעקש הדובר.

מימי החשמונאים? הרי כל אחד שיורד לעומק הבור מגלה שם את הבקבוקים הריקים של הפלחים הפלסטינים ואת החפירה הטרייה.

מאז פרסום הסרטון קיבלתי עשרות טלפונים, עדויות וסרטונים מתושבים בכל יהודה ושומרון: הנה זה קורה פה. הנה זה קורה שם. נכון, אם נסתכל על תחושת הניצחון שיש בעם כשרואים את החרמון בידינו וחלקים מסוריה בידינו ואת הכמעט ניצחון על חיזבאללה, אפשר לחשוב שסיימנו את העבודה. אלא מה, שהקרב לא נגמר.

כמו ברוחניות, ככה גם בעזה, ככה גם בלבנון – הסיפור אינו נגמר עד שהוא נגמר. ובעצם הסיפור ארוך. סיפור של קרב שאתה תמיד צריך להיות מוכן אליו, וגם כשאתה חושב שאתה מנצח, אתה יודע שלמחרת מצפה לך מערכה חדשה.

הדיון האם המערה הזו היא בור מימי החשמונאים או חפירת טרייה של החמאס מסתובב ביישובי הגוש. "למה לעשות מזה כזה עניין?" שאל אותי חבר, "בור מים או מנהרה התקפית של החמאס – זה לא משנה, אפשר היה לסגור את זה בבטון ולספר לצבא". אז זהו, שהצבא כבר ראה את זה ופתר את זה כמו שהוא פותר את כל האירועים שמתרחשים סביבנו, כולל את הקרב הבא שכנראה יהיה ביהודה ושומרון ואליו צריך להתעורר.

"למה עשיתי את זה?" השבתי לו, "בגלל הצעקה, עצם הפרסום ואופי הפרסום הוא צעקה".

לכל אחד מאיתנו יש נקודה בה מגיעים מים עד נפש, ואז מגיעה צעקה. הילדים שלנו צועקים בבית כי הם לא יכולים לסבול את המציאות. אנחנו צועקים כשאנחנו לא יכולים לסבול את המציאות סביבנו. עם ישראל צועק ונאנק מכאב בשנה וחצי האחרונות בגלל שלא רצינו להבין. זו המציאות סביבנו, והיא מציאות שעוד מעט תתפתח למלחמה.

לכל אחד יש רגע שבו הוא צועק, רגע שבו משהו בתוכו נשבר, אבל גם משהו בתוכו מתחיל. זה בדיוק הסיפור שלנו עם תחילת הגלות, בתחילת ספר שמות: במהלך כל כך מהיר, כל הטוב של סוף חומש בראשית נשכח. הנה עולה מלך שלא זוכר בכלל את יוסף. השבטים בני יעקב כבר אינם, ומתחילה הגלות.

אומרים לנו תמיד שהגלות והגאולה באות יחד, שהמחלה והתרופה יורדות יחדיו. אבל מה הוא רגע ההיפוך? היכן הוא הרגע בו כבר מתחילים להבין שיש סיכוי שנצא מהמצב הזה? זה הרגע של הצעקה. הצעקה, האנחה והגניחה – זהו רגע ההיפוך, כמו שכתוב בפרשה "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו… וישמע אלוקים את נאקתם… וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים". מה זה אומר? שהצעקה מקפיצה תשומת לב.

לצעקה אמיתית מעומק הנשמה – אומר רבי נחמן – יש כזה כוח, שכבר יש בה חלק מהישועה. "שעל ידי הגנוחי והאנחה, שהוא בחינת אריכת הרוח, בחינת ארך אפים, על ידי זה ממשיכים רוח חיים לחיסרון ועל ידי זה נשלם החיסרון". זאת אומרת, האנחה הזו, הרוח הזו – אתה יכול להוציא אותה מהגוף שלך ולצעוק אותה, ובכך אתה ממשיך רוח חיים לחיסרון ועל ידי זה הוא נשלם. "אך מהיכן מקבלים הרוח חיים – הוא מצדיק הדור כי ממנו תוצאת הרוח חיים לכל אחד, כי עיקר הרוח חיים הוא בתורה".

רבי נתן, שיום פטירתו היה בשבוע שעבר, כותב בליקוטי הלכות (הלכות חזקת קרקעות) שאם גזלו ממך קרקע והיית בצד השני של העולם, כשאתה צועק, נאנח ומוחה בפני ה' אי שם באיזה יער, בהתבודדות, רחוק מאדמתך – באותו רגע כבר אין חזקה במאה אחוז על האדמה למי שגזל אותה ממך. ברגע הצעקה, כבר יש לך חלק בישועה. בעצם הצעקה, יש לך חלק באותה חלקה שנגזלה ממך.

זה לא רק ביחס לאדמה, זה גם ביחס לכך שהיצר הרע משתלט עלינו ולשאלה איך אנחנו יכולים לעצור אותו ולקבל חזקה מלאה על עצמנו. והתשובה: לצעוק, לגנוח ולהיאנח מעומק הנשמה, להוציא את אותו קרעכץ אמיתי, ואז באים לעזרתך השמיים או הצדיק שבארץ. זה רגע ההיפוך – "וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אליהם את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב". הקדוש ברוך הוא מתבונן על הברית, הוא לא שכח, אבל משהו למטה גרם למיקוד הזה – לראות עכשיו את הברית של אברהם יצחק ויעקב.

כשהיה לבני ישראל טוב, כנראה לא הייתה צעקה. אבל כשהתחילה הגלות, מתחילים לצעוק. הפרסום על אותה מנהרה "עם עבר ארכיאולוגי" – או לא משנה איך הצבא יקרא לזה – זו בעצם צעקה שכדאי להתעורר.

הצדיק יכול לעורר אותנו מהשינה. מאיזו שינה? משנת התרדמת שישנו לפני המלחמה ואנחנו עדיין ישנים אותה ביהודה ושומרון, וישנים אותה בהרבה תחומים בחיים שלנו. איך להתעורר? פשוט לצעוק. לזכור מה איבדנו, שיש לנו חלק בטוב והטוב שייך אלינו, והצעקה מהפכת את הכל. באותו רגע, הקדוש ברוך הוא שומע את נאקתם וצעקתם של בני ישראל ומתחילה הגאולה, משה מתחיל לקבל את התפקיד ולאט לאט לאט אנחנו מתחילים לצאת ממצרים.

הצעקה היא ההיפוך, כשהיא באמת. צעקה ומחאה של כל אחד מאיתנו על כל דבר שנוגד את האמונה והטוב שלנו, יכולה להפך את כל הסיפור. בזה התעודדתי. שאלתי את עצמי: נו, הנה המנהרה, שם עומדת בעינה, ערבים יכולים להמשיך ולחפור אותה, הצבא ממשיך לישון ולהירדם. מה יעשה את ההיפוך? צעקה. חובתו של כל אחד מאיתנו לצעוק, למחות ולהאמין שיש לו כבר חלק בישועה, ולמי שלקח את אותה חלקת אדמה או את אותה חלקת טוב לא תהיה שם אחיזה. כי אנחנו מצוידים בנשק הצעקה וכדאי מאוד מאוד להשתמש בו, אפילו קצת לפני שהגב לקיר.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן