ציפיתי מאוד לראות איך זה יהיה ואיך זה ייראה, וזה היה יותר חזק מהמציאות. בכלל, אנחנו תמיד חיים את הפער הזה בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שקורה במציאות. בין רוח הלחימה של החיילים לרוח של ההנהגה, בין הקדושה שבלב לשממה שבאולפני הטלוויזיה.

עם הפער הזה נכנסנו לחנוכה, אבל הפעם זה כזה ניצחון של האור – לראות את החנוכיות בעזה נדלקות, לראות את החיילים מתאחדים סביב הנרות בכל מקום. נכון שזו לא תמונת הקרב, נכון שבקרב אנחנו לא ממש מביסים את החמאס, וזה עוד יקרה בעזרת השם, אבל עד אז חג החנוכה שלנו השנה היה כולו מלא במשמעות. ראיתי את החנוכיות בעזה, את אותם החיילים שסיפרו שלפני שנה כמעט אולי לא התייחסו לחג הזה, אבל הפעם הוא מקבל משמעות מאוד-מאוד-מאוד רצינית. יש אויב ברור, יש תקווה, יש סיפור על ניצחון שלנו לפני כמה אלפי שנים והוא שייך לכל אחד מאיתנו. זה המסר.

בחנוכה הזה עברתי בכל מיני הדלקות חנוכייה בכל מיני מקומות, ופשוט אי אפשר שלא להתרגש, פשוט מנר. כי הסיפור של העם שלנו הוא נר. נר אחד שלא כבה אף פעם, כמו הנר הזה שנשאר דולק בכל שמונת הימים. עזות קדושה זה חלק מחנוכה, אומר רבי נחמן. את זה אפשר היה לראות בכל פינה בעזה ובכל פינה במדינה, גם בבתי החולים שבהם שוכבים חיילים לצד חולים שנאבקים על חייהם, החנוכייה מדברת לכל אחד. אנחנו בעצם עם שהוא נר שאף פעם לא יצליחו לכבות אותו, נר שתמיד דולק. והפעם זה היה כל כך ברור.

אבל הפער, מה יהיה עם הפער? אני תמיד ניגש לחגים האלה עם אותו פער בלב, אבל הפעם הפער הוא כל כך גדול ואני רוצה כל כך שהנר ינצח, אז בואו נדבר על הפער הזה.

תשובה דורשת אומץ

בכל חיינו אנחנו חיים את הפער הזה. אני אישית חי אותו באופן מאוד חזק במלחמה הזאת, כשאני נפגש עם חיילים או הולך ברחוב ושומע את האנשים, ואז מגיע לאולפן ושומע את כל הגנרלים ואת הפוליטיקאים. כל הפרשנים שאני לא יודע מטעם מי הם שם, מדברים על כאילו עולם אחר. ממש עולם אחר. ועולם הפוך אני רואה. מצד אחד בקרב העם יש כזו אחדות ורוח לחימה, ממש חנוכייה שלמה של אמונה, כאילו הכל ישנו. העם לא חי את הפערים, את הפילוג. כבר לא חיים את כל מה שחיינו מקודם. אבל באולפנים זה עדיין קיים. למה? כי הכל עניין של תשובה. הפוליטיקאים שלנו, אני בספק אם יעשו תשובה. ואם יעשו תשובה אז תמיד צריך לפתוח פתח, כי תשובה היא מעל כל דבר.

בשביל לעשות תשובה, צריך להבין קודם כל את גודל הכישלון, ומה גרם לזה, להתוודות שכך זה קרה, ולקבל על עצמך להשתנות מכאן ואילך. גם רבי נחמן אומר שעיקר התשובה זה "ישמע בזיונו, ידום וישתוק". צריך גם לשתוק, וזה לא מה שקורה באולפנים. מדברים ומדברים ומדברים, כאילו לא היה צורך בתשובה. עיקר התשובה היא "ישמע בזיונו, ידום וישתוק". לכולנו יש בזיון עם מה שקרה, כי לכל אחד היה איזה חלק קטן קטן בזה שהוא אפשר את הקונספציה, ובטח ובטח באולפני הטלוויזיה שדחפו את הקונספציה, ואמרו לנו שככל שניתן יותר לעזה ולפלסטינים ולרשות הפלסטינית הם יהיו יותר אוהבי ציון, ורק ההיפך קרה.

לפני שמדליקים את החנוכייה אני חושב על הפער הזה, וזו התפילה שלי מול הנרות – שהפער הזה יושלם בליבותיהם של כל מי שחי אותו. זאת אומרת, שאם אני מסתכל על אולפני הטלוויזיה ואם אני מסתכל על החיילים בעזה, אני רואה את הפער ואני צריך להסביר לעצמי את הפער. והפער הוא כי אין תשובה. כי אין אומץ לבוא ולהגיד 'טעינו, חטאנו, ואנחנו מקבלים על עצמנו לא לעשות את זה יותר'.

זו העזות דקדושה שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו מנרות החנוכה, שהם לא סתם נרות דולקים ולא סתם סמל שמדליקים אותו ועוברים הלאה. החנוכייה באה לסמל שיש מקום בתוכנו לצעוק, 'אני לא רוצה להיות חלק מהקונספציה'. רק תחשבו באופן בדיוני מה היה הסיקור כלפי המכבים אם היתה אז תקשורת, איך היו מתייחסים לאותם חמישה משיחיים הזויים מבית מתתיהו כהן גדול. איך היו מתארים אותם, ומה היו אומרים לנו על ההשלכות של מעשיהם. בטח הם היו אמורים להביא את החורבן. אבל לא, הם אלו שהביאו את התיקון הגדול, את הנס. הם הביסו את האימפריה הגדולה בכוח האמונה.

יש אויב

המחשבה איך היו מסוקרים המכבים ברוח התקשורת של היום, מביאה אותי להבין שיש פה פער עצום שאנחנו פשוט לא רואים. העיניים שלנו לא רואות לא רק בשמחת תורה תשפ"ד דרך המצלמות, אלא לא רואות בכלל מי האויב. אתה לא יכול לנצח אם אתה לא מרגיש מי האויב שלך. כמו ברוחניות, כך בעזה: אם אין לך אויב שאתה מזהה ככזה, אתה יכול להפסיד. ואם אתה לא יודע מה האויב מפעיל נגדך, זה כבר חיסרון גדול בקרב.

אנחנו עם שלא יכול להרשות לעצמו להיות נחמד עם כולם ולא להגדיר אויב. יש אויב, וזה מה שהתחוור לנו. למכבים היה אויב ברור, והם ידעו בדיוק מה הוא מתכוון לעשות להם. הוא רוצה להכרית אותם רוחנית, ואחר כך גם גשמית. זה בדיוק מה שהאויבים שלנו בעזה וביהודה ושומרון רוצים לעשות לנו, אבל אנחנו לא מבינים שבסופו של דבר זו מלחמה רוחנית. הכל על הרוח, הכל על קיום התורה. המלחמה שלהם נגדנו היא ברורה. זה בגלל שאתם יהודים.

אני שומע מחיילים וקצינים ולוחמים שפושטים בעזה, שהכי קשה להם זה להיכנס לבתי הספר ולראות שם את המפות ואת חומרי הלימוד. לא צריך ללמוד ערבית כדי להבין מה זה אויב שלא רוצה שתהיה פה. הם מחנכים את הילדים שלהם נגד הקיום שלנו פה, ואנחנו מספרים לעצמנו סיפורים אחרים. זה הפער שעליו אני מתפלל מול הנרות. הפער העצום הזה בין הכוח בפוטנציאל של העם לבין מה שמספרים לו בתקשורת. בין מה שהוא צריך לעשות למען עצמו לבין מה שהוא חושב מה העולם יגיד. בין מה שבן המלך רוצה לעשות לעצמו לבין מה הוא עושה עם הקולות שאומרים לו 'אתה לא בן של מלך'. המלחמה בעזה היא קרב רוחני שמביא אותנו לבדיקה ולתשובה, להבנה שאנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו מלחמה בלי לצאת עם כל כלי המלחמה.

גם המלחמה עצמה, באופן צבאי, נראית מאוד מאוד איטית. אבל אסור לטעות: אם יתנו לצבא באמת לנצח, וההנהגה והצבא לא יפריעו, החיילים יכולים לעשות את זה בשניות. אבל כנראה שהתשובה לא הגיעה לאזור הכנסת והמטכ"ל, כי שם עדיין נאחזים בדרגות ובמעמד.

דממה מול החנוכייה

באולפנים בכל פעם שמגיע איזה אלוף לשעבר להסביר לנו דברים, יש איזו מין דממה של הקשבה למישהו מומחה שהקדיש את חייו לביטחון המדינה. קיבלתי על עצמי שמעכשיו לא. גיליתי שחכמה של קרב יש בכל אזרח פשוט, שמחובר רוחנית. כנראה הניתוק הרוחני וההעלאה בדרגה גרמו לפער כזה גדול לראות את המציאות.

בחג החנוכה הזה אני מאוד מתפלל שהפער הזה יוקטן. אני סומך על הנר שיזכיר לכולם. יהודי הוא מנצח כשהוא מחובר לעצמו. יהודי מנצח כשהוא יודע מה תפקידו. יהודי מנצח כשהוא יודע שהוא יהודי. כך הוא יכול לנצח גם את הקימה בבוקר, גם את שמירת השבת, וגם את השמירה על העם והמלחמה לטובת העם שלו.

חנוכייה בעזה. שמעתי מהערבים הרבה שאלות במהלך המלחמה הזאת. הם לא שאלו על הטנקים ולא על מטוסי הF-35. הם שאלו: מה זה הדבר הזה שאתם מדליקים שם. לא כולם ידעו. בעזה גדל דור שתיארו לו את ישראל כמדינה של שטנים. סיפרתי למי ששאל, שזה בעצם חג של ניצחון לפני בערך 2000 שנה. עוד לפני שהאסלם בכלל הגיע לעולם, אנחנו כבר ניצחנו.

אמרתי להם שהנרות הם סימן גם להם. ההוא ששאל את השאלה, הקשיב ואמר בסוג של הכנעה: זה די מפחיד מה שאתה מספר לי. שאלתי אותו: מה יותר מפחיד, כלי הצבא שלנו או החנוכייה והרוח והמסר שלה? והוא ענה: את כלי הצבא שלכם אנחנו כבר יודעים לעצור. אנחנו נצעק לעולם שאתם משמידים אותנו, ומיד תהיה בקשה להפגה הומניטרית. אבל מול חנוכייה אין לנו מה להגיד.