"מי זאת עולה מן המדבר, מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל".
במדרש כתוב שהאבקה המופלאה הזו היא האבק שהעלה יעקב אבינו במאבקו עם האיש, כל אותו הלילה. האבק שעלה בלילה המשונה והמפחיד בו נותר יעקב אבינו לבדו, עת הותקף יעקב על ידי דמות משונה ומסתורית, האבק הזה שעלה מכפות רגליהם העלה ריח ניחוח, ריח מור ולבונה, ריח מתוק ונעים יותר מכל מיני בשמים.
אני מכיר את האיש ההוא. אני נאבק בו בכל יום. עכשיו ממש. אלא שאני חשבתי שהמאבק הזה הוא מאבק מסריח, שהוא מוכיח כמה אני רחוק, כמה אני נטוע בגסות ובחיצוניות. עכשיו מתברר שהמאבק הזה עולה לרצון, ריח ניחוח לה'.
האיש הזה הוא אותו קול בנפשי ששולח אותי החוצה, רחוק מהעדינות, רחוק מן האמת, היופי והזיכרון.
אותו קול שסוחב אותו כל פעם אל ה"מה יגידו", אל ה"מה אומרים עליי", אל האכילה המוגזמת, אל הסיפוק המיידי של החשק והתאווה, אל הנצחנות, אל האגו, אל השכחה, אל העצבות.
אנחנו רגילים לחשוב שאם ננצח את הקול הזה ונכניע אותו סופית אז נהיה ראויים ורצויים בפני בוראנו ובפני עצמנו. המדרש הזה מוכיח אחרת. עצם המאבק בעצמו הוא הניצחון הגדול שלנו.
יכולים היינו ליפול אל הספה כדי לראות את "האח הגדול". יכולים היינו לשכוח מהמאבק, להיכנע לגמרי, לוותר. הרי אנחנו נלחמים במשהו כל כך טבעי, יסודי ועמוק, עד שאפשר לשכוח מהמאבק ופשוט להפוך להיות הוא. בר מינן.
והרי המאבק הוא כל כך מעייף ומתסכל, כי בעיני בשר, הניצחון לא ניצחון. עכשיו ניצחתי, מחר שוב אכשל, וכן הלאה לעולם. סיזיפי, מעייף ומתסכל.
אבל באמת, במאבק הזה כל ניצחון קטן הוא נצחי. "נר מצווה ותורה אור". כל מצווה, כל מעשה טוב, כל מחשבה טובה, כל "סור מרע" מצטרף לגילוי של יעקב אבינו בתוכי, גילוי של האלוקי הטמון בי. ומה שיפה הוא, שכשמתמידים במאבק, לאט לאט הוא מפסיק להיות מאבק.
כשהרב פרומן זצ"ל היה חולה מאוד, אמרתי לו שמאבק האיתנים שלו במחלה הנוראה הוא השראה בשבילי. אמר לי הרב: "אני לא נאבק, אני רוקד". יעקב לא נאבק עם המלאך, הוא רקד איתו.
אני יודע שאם אתמיד, יום אחד גם אני והיצר הרע שלי נפסיק ללכת מכות, ונתחיל לרקוד.