״תקשיבי״, היא אמרה לי. ״יש מסורת ידועה של רבי אלימלך מליז׳ענסק, שמי שמסיים את ספר התהילים שלוש פעמים ברצף, זה נחשב לו כאילו התענה משבת לשבת. את חייבת לעשות את זה פעם. בכל זאת, את צאצאית וזה עניין די מחייב״. רצה הבורא ובאותו הערב שבו היא בחרה לספר לי את הסוד הזה, חל יום ההולדת העברי שלי. אני מודה שהסיכוי שאני אצלח את המשימה הזו נשמע לי באותו הרגע בלתי אפשרי בערך כמו הסיכוי שאני אצליח להתענות שבוע, ועדיין, אט־אט חלחלה אלי ההבנה שאם בת קול נשלחה אלי מאי שם במרומים דווקא באותו רגע מסוים, ככל הנראה זה בדיוק מה שהיושב במרומים מצפה שאעשה.
כך מצאתי את עצמי, בבוקר למחרת, עם תרמוס מלא בקפה וצרור עוגיות, יושבת אי שם באומן, בשורה האחרונה של גוש הספסלים האמצעי בעזרת הנשים בציון של רבי נחמן מברסלב, וגורסת פרקי תהלים. קל זה לא היה, גם אין בדיוק שיטה מסודרת לעשות את זה – הספר הראשון הרגיש כמו נצח, בספר השני נלחמתי בעיניים נעצמות, רק בספר השלישי, כשהסוף כבר נראה באופק, התחלתי לזמר את הספר כראוי לו, בשירות ותשבחות, גומעת בשקיקה כל פסוק. אני לא יודעת איך רבי אלימלך וכל ראשוני החסידים הרגישו אחרי צום של שבוע, אבל כשסגרתי את ספר התהילים, התחושה שקיננה בי פנימה גבלה בגן עדן. אחרי שעות ארוכות שבהן כל מה שיצא מפי היה פסוקים, מעין תענית דיבור מסוג מאוד מיוחד, לא חשתי עוד עייפות או כבדות, רק טהרת הגוף ומנוחת הנפש. התמלאתי בתחושה שאני רצויה לפניו, שבקשותיי רצויות, נחת אינסופית, עוטפת ומחבקת, שמתוך הנשמה נבע פתאום נחל רענן של מים טהורים.
המלך בשדה
לא כל ימי ההולדת שלי היו פסטורליים כל כך, אפשר לומר בעדינות גדולה שההפך הגמור הוא הנכון, יום ההולדת ואני היינו די בברוגז. על אף שיקיצה מאוחרת ביום שלמחרת החגיגות היא דבר מופלא, כילידת סוף אוגוסט, אותה תקופה עלומה שבה כל המשפחות מנצלות את הימים האחרונים של החופש הגדול לטובת נופש משותף, רוב ימי ההולדת שלי עברו עלי עם המעגל המשפחתי בלבד, נטולי חברים. כך התמרמרתי ביני לבין עצמי שנים ארוכות – שהנה, עוד שנה שאני חוגגת כמו גיבורת 'הקיץ של אביה', עם זר פרחים על הראש וחצר ריקה מאורחים.
לבושתי, רק מאוחר מאוד בשנות העשרה גיליתי שנפלה טעות בתאריך, שעבור לוח השנה היהודי והרחום, בכלל הגחתי אל העולם הזה בבוקרו של ד׳ באלול, חודש הרחמים והסליחות. ״מזל טוב!״ הכריז לי קול פנימי מחויך. ״לא עוד יום הולדת בודד באוגוסט, מעכשיו את חוגגת באלול. ואם זה לא מספיק משמח, דעי שעכשיו, כשהמלך בשדה מתהלך פה בינינו, את יכולה להזמין אותו כאורח הכבוד הראשי בשמחה״.
נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי
רבי נחמן מברסלב אומר כי "צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר, כָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי". תמיד חשבתי שזה מעט פשטני, עד שראיתי שבמסכת סנהדרין בה נכתב המשפט במקור, בכלל כתוב ״חייב אדם״. זו חובה – חובה עליך לזכור! העולם הזה, כולו נברא בשבילך.
שני מורים גדולים ויקרים שלח לי הבורא – רבי נחמן מברסלב, אותו אחד שנוטה להזמין אותי אליו בתאריך הולדתי, ובו גם איבד את שלמה אפרים, ילד שעשועיו. השני, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנפטר בג׳ אלול, יום לפני שנולדתי אני, שנים רבות אחר כך. לבי אומר לי שהחפיפה הזו בתאריכים בין המורים הגדולים בחיי לביני, לא מקרית. זו השגחה מדויקת עד מאוד, זו המשמעות המרגשת של עולם שלם שכולו נברא עבורי.
כבר מראשית בריאת העולם, עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, אי שם כשהבורא אמר ״ויהי אור״, הוא חזה שתהיה נשמה כמוך בעולם, שיקראו לה כך וכך, ועבור החיות שלה, כדי שתצעד בדרך הארוכה אל התכלית והתפקיד שלה, היא תצטרך סביבה דווקא את המורים האלו־והאלו שינחמו וינחו אותה בדרך הנכונה. ברגע הזה שבו, במילותיו של דוד המלך, ״ה׳ אָמַר אֵלַי: בְּנִי אַתָּה. אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ״, בעצם הבורא מבקש לומר לך: ״בת שלי, דווקא עכשיו, דווקא היום, נולדת. אבל האמת היא שאני יוצר עבורך עולם שכולו טוב כבר שנים ארוכות, אורג עבורך מציאות חיים שלמה – את המורים שלך, את ההורים שלך, את הנוף שישתקף לך מחלון הבית״. והידיעה הזו, שבשבילי, בשבילך, בשביל כל אחד ממש – הקדוש ברוך הוא ברא עולם, היא המתנה הגדולה והמשמחת ביותר שיכול אדם לבקש לעצמו, לא רק ביום ההולדת, אלא תמיד.
