ביום רביעי האחרון התעוררתי בתחושה מוזרה שבמהלך הלילה דמות בלתי נראית הפליאה בי את מכותיה. כאב חד פילח את הגב שלי וכל תזוזה עלתה לי בהשקעת זמן רב ובהרבה נשיכות שפתיים. אחרי יממה שלמה של חוסר יכולת לזוז נכנעתי, וכלאחר כבוד גררתי את עצמי אל הרופא שלי. "נו, נו, אם הגעת אליי אז המצב טוב". "סליחה, דוקטור?" אמרתי לו והשתנקתי, הוא נתן בי מבט ארוך של דוקטורים, כזה שבו המשקפיים נוחתים אל קצה האף, ואז חייך וחזר בשנית: "אם הגעת אליי למשרד, את חיה ונושמת, וזו כבר נקודת התחלה טובה".
מצד אחד רציתי לומר לו שהוא בטח צוחק, כי למצוא את עצמך עם גב תפוס שבועיים לפני פסח כשעדיין לא החלטת באיזה ארון בדיוק תתחילי את הניקיונות, זה רחוק מלענות לאיזושהי הגדרה של המילה "טוב", זה מרגיש יותר כמו סיוט. אבל מצד שני, היה משהו בדברים שלו, של הרופא נטול הכיפה שלי, שגרם לי להתחפר עמוק בתוך הכיסא ולהסמיק ממבוכה, בהבנה שהוא הוא צודק לחלוטין ואני מתביישת להודות עד כמה.
לחץ
"הכי חשוב שתתרכזי בלהחלים, ותורידי בהדרגה את רמת הלחץ" אמר לי הרופא הטוב, ואני הרגשתי איך בו זמנית – עלו בקרבי שני דברים: סף הלחץ שלי, שטיפס לו הרבה מעבר לכמות המותרת. וצחוק מתגלגל.
רצה הבורא הטוב והחברה הכי טובה שלי נולדה ממש בתחילת ניסן, אי שם בימי הניקיונות הטרופים ביותר. באחת השנים היא רמזה לי שליום ההולדת היא רוצה שנצא יחדיו לספא – טיפול הרפיה נעים, שהתגלה כחוויה קטסטרופלית במיוחד. מהרגע שנחתה כף רגלי באותו ספא, נכנסתי ללחץ איום: לחץ מהבלגן שהשארתי מאחוריי בבית, לחץ מכך שאני אחזור מאוחר אל זרועותיה האימתניות של מכונת הכביסה והשפריצרים הכחולים־כחולים האלו, לחץ מכל החדרים שעוד נותר לי לנקות. וכשאחת מהעובדות החביבות שהיתה במקום לחשה לי בעדינות: ״תרפי קצת את הידיים, מאמל'ה, תרפי מהמחשבות״, הקשבתי לה – הפסקתי לחשוב על כל מה שנותר לי לעשות לקראת הפסח, ועברתי לחשוב על כמה חדרים נותרו לאותה עובדת חביבה לנקות לפסח.
"אני חסרת כל סיכוי. פשוט חסרת סיכוי" מלמלתי ביני לבין עצמי בתסכול. הרי על אף שהיה מאוד נחמד להאשים אותו – האשמה לא מוטלת בפסח, ממש לא. כל מהלך החיים האלה מרגיש קצת כאילו את במרוץ – אם זה לא הפסח זו העבודה, או הכביסה, או האינסטלטור, האוטובוס שלא הגיע או שהגיע ונתקע בפקק. זה הבעל, או תהליך החיפוש המייגע אחריו, הטיפול בילדים או התפילה המתישה שיגיעו – זה מכבש לחצים שלא ייגמר לעולם, תמיד אני אמהר להיכן שהוא. תמיד יהיה איזה עיסוק דולק בעקבותיי.
צרות טובות
שמעתי מהרב מיכי יוספי פירוש מלא תבונה ומתיקות שהולך איתי מאז ששמעתי אותו לראשונה. פעם שאל אדם את החפץ חיים למה התכוון דוד המלך בתהילים כשכתב "אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי"?, הרי "טוֹב וָחֶסֶד" הם דבר מבורך, אלו מילים נעימות, מלטפות, מתארות אדם שטוב לו, והוא מדושן מעונג, אז מה עניין רדיפה אצלן?
החפץ חיים הסביר במתיקות, שכל אדם בעולם הזה נרדף על ידי דברים מסוימים, זו דרכו של עולם. הרודפים יכולים להיות אויבים, מצוקות בריאוּת חלילה, בעיות בתוך הבית, ועוד כהנה וכהנה דברים שליליים. אבל דוד המלך מבקש ומתפלל לפני בורא עולם – שאם כבר נגזר שמשהו ירדוף אותו בחייו, יהי רצון שיהיו אלה רק הטוב והחסד. שבאותם הפעמים שהוא רץ ממעשה טוב אחד לאחר, והלחץ גובר, והריכוז יורד, והוא כבר ממש מגיע לרמה שבה הטוב והחסד מרגישים כרודפים, תהא זו הרדיפה היחידה שהוא יעבור בחייו.
האמת היא שזה באמת עולם שקשה לנוח בו. אפילו כשיעקב אבינו הצדיק רצה בערוב ימיו לנוח קצת בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא נרדף על ידי מחשבות והתגעגע לימים הלחוצים שלפני. אבל עכשיו, במקום לכרוע תחת הלחץ, החלטתי שאני משלימה איתו. מניחה לו לרדוף אחריי אבל זוכרת שלא הוא העיקר.
כשהלחץ מלנקות את הבית שלי לפסח, ומתי אספיק לעזור גם בבית של ההורים, ואיך אחגוג לחברה שלי, גוברים עליי, אני מזכירה לעצמי שכל זה הוא מרדף אדיר של חסד. שאני נרדפת על ידי ״צרות טובות״, וזה משאיר לי מרווח עצום להרפיה, למנוחה קלה בנאות הדשא. כי כמו שהזכירו לי דוד המלך, וגם – הרופא הטוב, המשמעות היא אחת: לא שאני על סף קריסה, ובטח לא שאני חסרת סיכוי, אלא שזכיתי ויש לי בית לגור בו ולקיים בו את מצוות החג, הורים שעדיין איתי ואני יכולה לכבד אותם ולסייע להם, וחברה ששמחתה היא בראש שמחתי.
אז אם את צורחת על הילדים שיפסיקו כבר עם הפיצות והחמץ בבית, תנשמי עמוק ותודי על החסד – את רודפת אחרי הגוזלים שזכית לגדל. ואם את מחפשת את הבעל שעקבותיו אבדו בהגעלת כלים (בעיה נפוצה, כך שמעתי), גם את במרדף החסד – רודפת אחרי האיש שזכית להינשא לו.
ובמילותיו של דוד המלך, יהי רצון שהרודפים של הטוב והחסד יהיו הרודפים שלנו תמיד.

moransasi@gmail.