בס"ד

איפה האש? עבודת ה' נשית במרחב הציבורי

איפה האש? עבודת ה' נשית במרחב הציבורי

נשים כיום נמצאות בחזית כל המערכות, זו כבר לא שאלה, אבל יש תחום שבו נשים עדיין מתנהלות בפסיביות כמעט גמורה – עבודת ה' במרחב הציבורי. 

מקרה ראשון: הדלקה לרבי שמעון, ל"ג בעומר. מוצבות מחיצות, יש מקום, אך הנשים כלל לא מעלות על דעתן שאפשר לרקוד, 2 גרירות קלות של המחיצה ונפרסת רחבה נהדרת. למרות זאת, לאורך כשעה וחצי, אפשר לספור על שתי ידיים את כמות הנשים שרוקדות. השאר ניצבות מרחוק, מסתכלות על הרוקדים, אלא מה. 

מקרה שני: סעודת יום ירושלים של הישיבה, הגברים בחוץ, שירים, דברי תורה, שום דבר לא מגיע אל הצד הנשי. לאחר בקשה הרב מגיע לכמה דקות לדבר. אבל שירים? ריקודים? למה? והנה לנו עוד שעה של פטפוטים וילדים ומה צריך יותר מזה. (קדושה? אווירת יום ירושלים? התרוממות רוח? איך זה קשור אליי?)

במשך שנים עזרות הנשים בבתי הכנסת היו מצומקות למדי, וגם היום, כשהן התרווחו וגדלו, תודעת הנשים נשארה באותו גודל. לרקוד? זה רק לגברים. אני זוכרת שסבא רבה שלי סיפר שאצלם בפולין, הסוכה הייתה קטנה ולכן רק הגברים ישבו בה, הנשים אכלו במטבח. האמירה 'נשים למטבח' נהייתה לבדיחה, אבל ייתכן שמטאפורית אנחנו משאירות את עצמנו במטבח מרצון? או פשוט מהרגל?

סטטיסטית, גיל הגברים הרוקדים בבית הכנסת לא נמוך מגיל הנשים הלא רוקדות, כך שהפסיביות אינה בגלל עייפות החומר אלא דווקא מעייפות הרוח, או אולי מהתחושה שאין זה מקומי. 

ולמה זה חשוב? למה ריקוד צריך להיות חלק מעבודת ה' שלי? פעם שמעתי מהרב דודי דודקביץ תיאור של אדם שבשמחת תורה עומד בצד ורק כשבנו הקטן מגיע, הוא מרים אותו ומתחיל לרקוד. החינוך עובר הלאה, אמר הרב, כנראה שגם הבן הזה בעתיד ירקוד רק כשבנו הקטן יגיע…

לרקוד ריקודי מצווה, פירושו להיות אקטיבי, להיות שותף אמיתי להתרחשות, לא לעמוד מהצד. פירושו להטמיע בקרבך, בעצמותייך, בגופך, רגשי קודש. להדליק את האש הבוערת בקרבי לעבודתו יתברך. אין אפס, רגשות ותשוקות אלו, אם לא יהיה להן מקום משמעותי בעבודת ה', ימצאו את דרכם להתבטא במקומות זרים. 

ואולי זה עניין טכני? הילדים מפריעים, תינוקת בידיים, למי יש ראש לרקוד או לשיר ככה. אז זה העניין, הראש, ההרגל. בסעודת שבת בבית, הילדים הרי מפריעים לשירי השבת בכל רגע עם בקשה אחרת, האם בגלל זה לא נשיר בכלל? בטח שנשיר, נרקוד, ונדבר בדברי תורה. נשיר ונמזוג מים, נרקוד ונפריד מריבה בין האחים, ככה נראית סעודת שבת עם ילדים. ככה גם נראית תפילה עם ילדים, לא צריך בגלל ההפרעות לוותר על הכל. אלא לבוא עם התכווננות לאירוע משמעותי של עבודת ה' ולא של מפגש חברתי.

"כל מצוות עשה שהזמן גרמן, אנשים חייבין ונשים פטורות” (מסכת קידושין). אז האם בזה אפשר לסגור את דיון? בכלל לא, אנחנו לא עוסקות כאן במרחב של מצוות וחיובים אלא במרחב של רצון. איש לא חייב בריקודים יותר מאשתו, זו לא חובה בכלל. אפשר לקיים את כל השולחן ערוך בלי לרקוד אפילו ריקוד אחד כל החיים, השאלה איפה הלב. 

דוגמה נפלאה לאקטיביות נשית, היא קידוש בשבת בבוקר בבית הכנסת בקהילה שלנו. במקום שקידוש יהיה מפגש חברות על עוגת שמרים, הונהג שבעלת הקידוש מדברת מול שאר הנשים, מודה על הנס שנעשה לה, מספרת על הלידה או השם שבחרו לתינוק, או פשוט אומרת דבר תורה. כך הקידוש הופך למשמעותי, מחבר ומרגש מאוד. 

קם כאן דור חדש. דור של נשים שלומדות תורה, שכבר מזמן לא מסתפקות ב"מצוות אנשים מלומדה", שדורשות גובה ועומק של קומה רוחנית. התיקון צריך לעבור גם דרך המרחב הציבורי, דרך אקטיביות ונוכחות בעבודת ה'. ואין כאן שום דווקא, לא רצון לקרוא בתורה או לפסוק הלכה, אלא לחזק את הנוכחות שלנו במרחב הציבורי, לקיחת אחריות על עולמנו הרוחני, על בערת הלב שלנו. הילדות והנערות באותה הדלקה של רבי שמעון, רקדו ושמחו, הן עוד לא התרגלו שמקומן בעמידה בצד, אפשר לקוות שההרגל שיוטבע בהן יהיה אחר. זה תלוי קודם כל בנו. באיפה הלב שלנו מונח.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן