ברווקות המאוחרת שלי הייתה לי תחושה מיוחדת, שבאיזשהו שלב נראה לי שהתמכרתי אליה.

תחושת החיפוש, החוסר, שמקרבת אל הקב"ה ומאפשרת קשר ישיר וקרוב.

תקופת הרווקות שלי, כנראה בגלל המחסור התמידי והגעגוע הבלתי פוסק למשהו שאני עוד לא מכירה, הייתה התקופה שבה הייתי הכי חזקה מבחינה תורנית ואמונית.

בין אם זה התבטא בשיח ישיר ויומיומי עם הבורא, התפילות הכי חזקות והכי אמיתיות שהיו לי אי פעם, ובין אם זה לימוד איכותי ועמוק בנושאים שונים ומגוונים.

במשך שנים כאילו לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לתחזק את הקשר הזה. הרגשתי קרובה, מושגחת, בודדה אבל לא לבד.

לא שלא היו תקופות חלשות, אבל איכשהו בין כל הרצוא ושוב, תמיד היה ה'שוב'. תמיד ידעתי מה לעשות כדי לחזור לעצמי ואליו.

רציתי מאוד למצוא את האחד שלי, להקים משפחה, התפללתי בלי סוף. אבל הרגשתי שזה לעולם לא יקרה. דייט ועוד דייט, ושוב להיכנס ל'שליש' ולחפש את מי שעתיד להיות בעלי בין הפרצופים שהכרתי כל כך טוב.

הייתי כבר בת 29 ודי איבדתי את האמון במערכת, או יותר נכון בשיטה שלי למציאת זוגיות שכללה סינונים קפדניים בשליש (בדגש על זיהוי של crazy eyes בתמונות), ולצאת עם כמה שפחות אנשים. ככה שהבחורים שכן יצאתי איתם היו דווקא ממש בסדר, וכמעט ואין לי סיפורים הזויים (ל'מדריך למסננת' אפשר לפנות במייל).

בתוך תוכי קיוויתי שבסוף אכיר אותו בחיים האמיתיים בכלל, ועדיף, אם אפשר, בלי שאצטרך לצאת מהבית.

זה היה תהליך מאוד ארוך ובודד, כשהמלווה העיקרי שלי היה הקב"ה. ולפחות שם, מערכת היחסים הייתה חזקה ואיתנה.

בסוף הכרתי אותו, איך לא, בשליש. פרופיל שכבר היה לי מוכר אחרי שלוש שנים on-off באתר, אבל לא אחד שהייתה לי אינטרקציה איתו עד אותו רגע.

המפגשים התגלגלו די מהר. לא נטול מכשולים, אבל בשמחה והתלהבות וחיבור אמיתי וטהור.

לאחר חצי שנה התארסנו, לאחר שמונה חודשים כבר עמדנו מתחת לחופה.

לא האמנתי שזה קורה לי, ועוד באיזו קלות. אין מה להגיד, כשזה זה, זה זורם.

עברנו לדירה החדשה שלנו בירושלים עיר חלומותיי, ופתחנו בחיים החדשים המשותפים שלנו.

הייתי בטוחה שזהו, כל מה שהיה לי חסר התמלא, ומעכשיו חיים באושר ועושר.

רק שאז גיליתי שמשהו אחר נלקח ממני.

פתאום שמתי לב שכשאני לא לבד, כשטוב לי ושום דבר לא חסר, קשה לי מאוד להתחבר לתפילות. השיעורים שפעם היו מעוררים בי השראה והתחזקות, פתאום כבר לא מדברים אלי.

הזמן החופשי שלי, שפעם היה ריק מזוגיות והיה מושקע חזק במניות עבודת השם, מלא בבעלי הטרי והמתוק.

אמנם הייתי שמחה ומאושרת והיה לי כיף, אבל לא נותר לי אף חלל פנוי לעצמי, או יותר נכון מקום לקב"ה להיכנס.

שום דבר כבר לא היה חסר, מלבד הקשר היחיד שחייתי לצידו כבר הרבה שנים.

ולא שלא ניסיתי לתחזק מחדש את החיים התורניים שלי, להתרומם חזרה, להתחדש.

חיפשתי בלי סוף מסגרת לימודית מתאימה בירושלים (לאכזבתי הרבה לא מצאתי!), חרשתי לאורך ולרוחב את הספריה התורנית העשירה שלי בנסיון למצוא בספרים שאני מכירה כל כך טוב איזו תשובה, רמז לאיך אני מתחברת חזרה. ושום דבר. שממה. כל החיים הרוחניים שלי נעלמו כלא היו.

וזה היה חדש לי. אף אחד לא הזהיר, לא לימד, שזה משהו שיכול לקרות אחרי הנישואים.

שפתאום אחרי שקיבלתי כל מה שרציתי, בניתי בית עם אדם שהוא יותר ממה שיכולתי לבקש, אאבד חלק כל כך מהותי ממני. שפתאום העבודה התורנית הופכת להיות קשה ומאתגרת, ואני צריכה להתאמץ המון במקום שפעם היה כל כך קל לי. הבנתי שהעבודה לא הסתיימה, אלא רק מתחילה עכשיו. מסתבר שעלי לבנות לא רק את הבית החדש אלא גם את הפן התורני שבו, רק שהפעם לא ממקום של מחסור אלא דווקא ממקום של שפע, של שמחה. ‪[email protected]