אָנָּה ה׳ כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ
אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ
פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי
אחת העובדות הבלתי מעורערות שלמדתי כבר בינקות היא שאין מילה מיותרת בתורה. התורה חדה, מדייקת בפרטים הקטנים ביותר, מושלמת.
עוד דבר שלמדתי כבר אז הוא את תפילת הלל, פסוקי תהילים יפיפיים, מזמורים מלאי תשבחות וחן שכתב דוד המלך ביד אמן. הייתי מחכה בכל ראש חודש לקסם החגיגי הזה של לבישת כחול לבן ביום שיכל להיות ככל הימים, ולשורר לאל חי. כל כך מורגלת הייתי בה, עד ששרתי אותה בעיניים עצומות, מבלי שהייתי זקוקה לסידור.
באחד הימים קראתי את המזמורים האלו מהתהילים, עוקבת באצבעי אחר המילים ולפתע שמתי לב שיש לי טעות. את ה"אנה ה׳" הייתי שרה כ"אנא, ה׳". בבקשה, עשה למעני, עשה למען הצער שלי, למען האכזבות והשאיפות, עשה למעני כי אני אמתך.
אבל לא. בתורה שלנו, זו שכל כך מדייקת במילים, שכל אות בה מחושבת, גיליתי שבכלל נכתב "אנה". והאות הזו טרפה עבורי את כל הקלפים.
הרבה דברים עלולים להפחיד אדם. תדפיס בנק שמגלה לך מינוס שלא היית מוכן אליו, חשש ממחלה, לא עלינו, מטעויות קטנות, מלצאת לעוד שידוך שלא יצלח, או גרוע מזה – בכלל לא לצאת, כי הצעות אין. אבל יותר מהכל, מפחידה התחושה הזו של הלבד. שאני עוברת את הכל בעולם הזה ואיש אינו רואה אותי, אני עובדת, נאבקת ומחפשת, ולאיש לא אכפת.
אני זוכרת שפעם ניגשתי לרב גדול מאוד, הוא השפיל זוג עיניים טובות לאדמה, מפאת הצניעות, וחייך אלי כששאל במה יוכל לעזור. ביקשתי ממנו ברכה לזיווג, כי כבר באו מים עד נפש, והשעון הזה דוחק ללא רחם. אבל במקום לתת לי ברכה מסורתית הוא אמר לי ״חפשי. בכל יום תחפשי אחריו, שעתיים תקדישי לזה, ובסוף את תמצאי״. במקום לצאת מהמפגש איתו מחוזקת יצאתי מרוסקת ודמעות שיכולות למלא נהרות זרמו החוצה. יותר מכל כאבה לי הבדידות במערכה הזו, הפחד מלעבור את כל זה לבד. וככה פתאום, מתוך כל הבכי הזה נצנץ לי ה״אנה ה׳״.
הבנתי פתאום את הניגון של רבי שלמה קרליבך, שחוזר שוב ושוב על צמד המילים ״אנה ה׳, כי אני עבדך״. זה לא תחנון אל מול הבורא הטוב, אלא שאלה עצמית כואבת. אנה, איפה? איפה ה׳ שלך, שאלתי את עצמי, מתי איבדת אותו בדרך? את האמונה בו, ביכולת שלו? הרי את לעולם לא לבד. דווקא כשאת בצרה, הוא איתך. את החתן, הבורא הטוב יעזור לך למצוא. אבל לפני הכל, אני צריכה למצוא איפה בתוכי שיכנתי את אבא.
באחת הפרשנויות שלו על מידת הביטחון, מסביר המלבי"ם שאדם ניצל מהצרה על ידי שהוא בוטח בה׳, אבל אולי גדולה מזו העובדה שבזכות הבטחון הוא מוצא מרגוע בנפשו. חזרתי שוב ושוב על המילים ״אנה ה״ עד שמצאתי אותו, ורק אז הצלחתי לנגב את הדמעות ולהירגע. כי למצוא את שאהבה הנפש, זה חשוב. אבל למצוא בעצמך את החיבור לה׳ זה לצאת מהכבלים באמת, זה ה״פתחת למוסרי״ שאדם זקוק לו יותר מהכל. כי כשאני יודעת שה׳ איתי, שום דבר לא מפחיד יותר.

[email protected]