משתפת מהרהורי ליבי.
באופן אישי, נפגעתי בצורה משמעותית מהחיסון לקורונה. בצר לי פניתי לרופאים, לחברים, לבני משפחה ולעיתונאים, אך נתקלתי לרוב בדלת פלדה אטומה וסגורה.
וכשננעלים השערים בעולם הגשמי, נפתח שער אינסופי לשמיים. כשאין על מי להישען, מתחילים להישען על אבינו שבשמיים. כמו שזלדה כתבה: "רק לב שאין לו על מה להישען בתהום, רק לב שאין לו על מי להישען בעולם, נשען על אורך בלבד…"
ואני מברכת על זה מאוד. כי אור ה' זה חסד, זה אינסוף של רחמים גלויים.
שנתיים אני בתהליך עמוק מבחינה אמונית, שנתיים אני משננת לעצמי: "אני רק בידיים של ה'", לא של רופאים, לא של חברת תרופות. אני רק בידיים של ה'. אני לא בידיים של חסדים של עיתונאים, מנהלים, מורים, חברים. לא בידיים של תרופות פלא, של כסף, של משאבים כאלה ואחרים. אני רק בידיים של ה'.
כבר שנתיים אני משננת לעצמי ש"דרך אמונה בחרתי". שזו בחירה שאני בוחרת כל רגע מחדש, בוחרת לא להתפתות לאשליה של הטבע, שם יש חוקיות של סיבה ותוצאה והרבה אשמים, שם הקדוש ברוך הוא מוסתר ולא מורגש, אלא בוחרת ללכת בדרך של אמונה – שם יש רק הקב"ה, וכל מה שהוא מביא לפתחי הוא מביא לתיקוני.
ולמה אני משתפת בזה?
כי כשהחטופים חזרו, הופתעתי לשמוע את אותם משפטים בדיוק יוצאים מהפה שלהם. הופתעתי לראות את אגם ברגר כותבת: "דרך אמונה בחרתי", והייתי בהלם כשבר קופרשטיין מתחת לאדמה, ואמא שלו – מעל האדמה, אמרו למחבלי החמאס, כל אחד בנפרד ושניהם יחד "אני בידיים של ה'". איך יכול להיות שאת אותם המשפטים בדיוק גם הם אמרו ושיננו ונשמו? כאילו הם מדברים מגרוני, כאילו אני מדברת מגרונם, ואני בכלל לא מכירה אותם.
ואז קלטתי את המשמעות העמוקה של המשפט "כל ישראל ערבים זה בזה". יש לנו קשר פנימי ועמוק, אנחנו נשמה אחת. כולנו. וכשעומר שם טוב נלחם להגיד את פרק כ', אמא שלו גם היא התחילה להגיד פרק כ'. וכשילד קיבל על עצמו לברך על האוכל בכוונה למען החטופים, קית' סיגל קיבל על עצמו לברך ברכת מזונות לפני האכילה בשבי. וכשהם עשו בעומק האדמה פעולות של אמונה, זה עורר בנו הרהורי אמונה. וכשנשות המילואים וחיילי צה"ל עשו פעולות של מסירות נפש, זה עורר בחטופים כוח של מסירות נפש.
אנחנו ערבים זה בזה כי אנחנו נשמה אחת, ומה שאני עושה בארבע אמותיי מחולל אדוות בכל נשמות ישראל. בעבודה הרוחנית המופלאה שהחטופים עשו בעומק האדמה, הם התניעו תהליך רוחני מופלא מעל פני האדמה (המתבטא גם בגל הצונאמי האדיר של ההתקרבות לה' בקרב בני הנוער), כי זה עומק הערבות שלנו כעם.
שתי מסקנות אני לוקחת מההבנה הזאת:
קודם כל, בדור כל כך מוחצן, חשוב לזכור שיש ערך גם לעשייה צנועה, קטנה, פשוטה, לא נחשבת כמעט. לא לזלזל בשום פעולה קטנה שאני עושה בסתר. כל התגברות, כל תרגול אמונה, כל מעשה טוב, יוצרים אדוות בנשמות של כולנו, כי אנחנו ערבים זה בזה. אין כזה דבר פעולה קטנה ופרטית. גם כשאני קמה להניק בלילה, גם כשאני נשארת בבית עם ילד חולה ומחבקת אותו, גם כשאני בוהה בתקרה בשמירת הריון ומתמרמרת שאני עושה כלום ושום דבר עם החיים שלי – זה ממש לא נכון! אלה אדוות של חסד ונאמנות שמגיעות עד לב השמיים ואל תוך הלב של כולנו.
ועוד משהו שאני מבינה: ימימה אומרת "הורים וילדים קשורים בנשמות". כשאני רוצה לעזור לילד שלי לתקן מידה בנפש שלו או לשנות התנהגות, אם אשנה את אותה נקודה בנפש שלי – זה יפעל עליו ויעורר אותו לשינוי, כי אנחנו ערבים זה בזה, כי אנחנו קשורים אלו באלו, כי אנחנו אחד.
"כל ישראל ערבים זה בזה" זו לא סיסמה, זו עובדה. ויש לנו יכולת להשתמש בהבנה הזו ולהפוך עולמות.
.
.
