תשעה באב עבר, חודש אלול עוד לא הגיע, ונדמה שנזרקנו אל שלושה שבועות ריקים, בין לבין, "בין הזמנים". אב ואלול הם שני חודשים שביניהם פעורה תהום, אב הוא הסוף של הסוף, באלול כבר מריחים התחלה חדשה.
אבל אם נהיה מוכנים להסתכל טיפ־טיפה פנימה, נראה שיש כאן רצף. דרך סלולה של שבעה שבועות, היישר מן האבל והחורבן של אב, דרך הנחמה, אל תשובת אלול וההתחדשות של תשרי.
שאלה ותשובה
אלול הוא החודש של התשובה, ותשעה באב הוא השאלה שלפני התשובה הזאת. אי אפשר לענות תשובה לפני ששואלים שאלה. השאלה יוצרת איזה מרווח, היא מְפנה מקום לתשובה ומאפשרת לה להתיישב עמוק בלב. במובן מסוים, השאלה עצמה כמו יוצרת את התשובה, מזמינה אותה להתגלות.
בתשעה באב אנחנו שואלים את עצמנו איך קרה לנו החורבן, איך התרחקנו כל־כך מה'. אנחנו בוכים על איך שנראה הקשר שלנו עם ה', מרגישים שאנחנו עומדים בסימן שאלה.
נראה כאילו הכאב הגדול הזה הוא ההפך הגמור מנחמה. אבל בהפוך על הפוך, דווקא הבכי והאבל מראים עד כמה עמוק אנחנו קשורים אל ה', דווקא התחושה שאיננו יכולים לסבול את הריחוק, מראה עד כמה אנחנו באמת קרובים. השאלה מזמנת תשובה, האבל מצמיח נחמה.
שורש ההתחדשות שלנו, ושל העולם כולו, בראש השנה – נעוץ כבר בתשעה באב. מתוך החורבן עולה שאלה, והיא מפנה לנו מקום, מחזירה אותנו אל האין שלפני הבריאה ומולידה אותנו משם מחדש.
הנחמה היא הצעד הראשון בדרך החדשה. היא מחזירה לנו את האמון בקשר, באהבה שיש בינינו לבין ה', ונותנת לנו כוח לתקן את עצמנו ולחזור אליו. חודש אלול עוד לא כאן, אבל התשובה כבר מתחילה להתרקם בתוכנו. בשקט, בעדינות, ברכות מנחמת. שבע השבתות של הנחמה מוליכות אותנו מן השאלה אל התשובה. במסלול של ארבעים ותשעה ימים שאנחנו בוחרים בה' והוא בוחר בנו, אנחנו לדודנו ודודנו לנו.
