רות, בת של מלך מואב. נסיכה בעלת לב, לב שומע, מאז היתה ילדה, בקול ליבה אשר קרא לה להתקרב אל איש יהודי, נכרי בארצה.
האהבה קראה אליה והיא התחתנה עם מחלון, גילתה את עולם היהדות ושוב העזה ללכת. שינתה היא את שמה מגילית לרות, ובכך הוסיפה וקיבלה על עצמה עוד שש מאות ושש מצוות, כמנין רות. ההליכה אחר האמת הפנימית הובילה את רות, צעד אחר צעד, אל המשך דרכה הגדולה.
עוד תכונה מיוחדת היתה לה לרות, יכולת התמסרות אמיתית. כמו שידעה לשמוע את קולות ליבה, היא גם ידעה לתת את ליבה לאנשים אותם אהבה. וכאשר נעמי האלמנה נאלצת לעזוב את הכלום שנשאר לה מכל העושר הגדול, הבעל והילדים, ולשוב לארצה בבושת פנים, חסרת כל – דבקה בה רות וחיזקה את קבלותיה משכבר הימים.
ובארץ, כאשר שואל בועז את נערו למי הנערה הזו, ומקבל את תשובתו כי היא הנערה השבה עם נעמי מן הנכר, מהלל אותה בועז ומגדל את שמה ומעשיה למקומם הראוי. "הגד הוגד לי", בלשון נבואה.
והיא – מה היא עונה לו?…
"אמצא חן בעיני אדוני כי ניחמתני וכי דיברת על לב שפחתך, ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך".
בועז מדבר על ליבה השומע של רות. הכנות העמוקה, השפה הגבוהה, הנשגבות, ראיית הדברים בגודלם הראוי להם, כל אלו ניחמוה. ומהי אותה אמירה "ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך"?
רש"י מסביר כי רות מתכוונת לומר: אינני חשובה אפילו כאחת משפחותיך… עד כדי כך ראתה רות את עצמה כקטנה לעומת כל מי שסביבה. ועם זאת, יש אומרים כי נזרקה ממנה נבואה.
יש פעמים בהן אנו רואים עצמנו כקטנים, ומכוח האמונה הזו אנו נוהגים כך וחיים כך, בקטנות. והנה מגיע אדם הרואה בנו את כל גדולתנו, והוא מעז לבוא ולומר את הדברים באמונה פשוטה, והדברים נשמעים באוזנינו זרים. לא מתקבלים. אבל משהו מהם, מכוח המקום האמיתי ממנו הם מגיעים, מצליח לחדור את הרפש שעלה על הלב, ונוגע ברובד עמוק ופנימי שיודע. יודע שאנחנו באים ממקום גבוה. כולנו.
מוכרים לנו דבריו של המשיח בעמדו על גג בית המקדש. גם אז הוא פונה אל העם, הענווים שלא מאמינים שהגיע זמן גאולתם, שלא מאמינים כי ראויים הם לכל הטוב הזה. ומדבר הוא אל ליבם על אורם שזורח. לאט לאט יחלחלו הדברים לליבם ועיניהם ייפקחו ויאמן ליבם.
רות, עם השנים, מקבלת את גדולתה ואת השתייכותה לגוי הקדוש הזה. היא מודרכת על ידי נעמי, בעלת הנסיון והאצילות והחכמה הנשית, ומגיעה אל בועז מתוך שליחות עמוקה של המשכת שם לנעמי ובני ביתה, מבקשת וגם זוכה לגאולה.
גאולתה, כידוע, היתה ותהיה גם גאולתנו כולנו.
מדהים הוא לראות בהתבוננות גבוהה את סיפורה של רות, עד כמה גאולתה הפרטית והליכתה בהקשבה לצעד הנכון הבא שלה בכל פעם, טומנת בחובה תיקון של עברה הרחוק, של אבי אומתה הוא לוט. לוט בן משפחתו של אברהם אשר הגיע עימו מחרן ונפרד ממנו, פרידה המוזכרת שלוש פעמים בתורה:
"הלא כל הארץ לפניך היפרד נא מעלי"
"ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו"
"ויאמר ה' אל אברם אחרי היפרד לוט מעימו"
ועליו נאמר: שנה ופירש – יותר מכולם, וגם זרעו מרוחק מישראל יותר מכל האומות.
וכמו שרבקה רחל ולאה הביאו את הניצוצות שלהם ממשפחת אברהם לעולמם של ישראל, גם הניצוץ שחבוי היה בלוט – אותו ניצוץ שראה בו אברהם וקשה היתה עליו פרידתו – את כל זה באה רות ומתקנת. כך, מבלי שהיא יודעת כל זאת, רק מתוך הקשבה אל ליבה שמכוון אותה צעד אחרי צעד.
"ורות דבקה בה…
באשר תלכי אלך… באשר תליני אלין… עמך עמי ואלוקיך אלוקי.
באשר תמותי אמות ושם אקבר… המוות יפריד ביני ובינך".
גם היום, כאז, כאשר אנו מקשיבים ופועלים בצו ליבנו, שואפים לדייק אמת, אנו ממשיכים דרכים עתיקות. מתקנים ניצוצות אבודים וממשיכים אור גדול לדורות הבאים.
מיכל וולשטיין, מייסדת בית הספר ל'מאמנים מרווקות לנישואין'
