לא פעם יצא לי להרהר בנח, בדרך שבה מרגיש אדם שמעביר מאה ועשרים שנה בלבנות תיבה. הוא דופק לוחות עץ זה לזה, מצמיד כלוב לכלוב, מרכיב קומה על גבי קומה, ועדיין, יש אצל חכמים שאלה לגבי הצדיקות שלו: האם הוא היה נחשב צדיק גם לעומת אברהם אבינו, למשל? או שהוא נקרא כך רק בהשוואה לדור החוטא בו הוא חי? עד כמה שאני יודעת אין תשובה חותכת אבל אם היה לי שקל עבור כל פרשנות ששמעתי בעניין, ככל הנראה הייתי היום מיליונרית; וגם אם לא ממש מיליונרית, בטח יכולתי לרכוש לעצמי מתנה מכובדת למדי במקסטוק.
פרשנים אומרים שהוא נקרא ״נח״ על שם תולדותיו – נוח לאבות, נוח לעולם, נוח בדיבורו, נוח במהלכו. אבל לומר שכל הזמן הזה הוא עצמו מרגיש בנוח ובטוב? הרי נח מאמין במשהו שאף אחד לא רוצה להאמין בו! בעיני העולם שסובב אותו הוא מושא ללעג, לבדיחה. מי רוצה לשבת לקפה עם האיש המוזר שמבטיח שעוד מעט והעולם יתהפך, או עם הילדים שלו?! אף אחד. מה גם, שאף אחד לא אוהב את המוכיח בשער. ועם כל זה, נדמה לי שדווקא בנקודה הזאת, מדי פעם בפעם, יוצא לכל אחד מאתנו להרגיש קצת כמו נח.
כמו איזה שני משוגעים
לפני כמה חודשים אחת מחברותיי התחילה לעבוד במה שאמור היה להיות משרת חלומותיה, אבל איכשהו, במקום להיות מאושרת עד הגג, היא הרגישה שבורה. ״אני מוקפת באנשים דתיים וגם כאלו שלא, ועדיין אני היחידה שנחשבת לדוסית של המשרד״ היא אמרה לי בנימה כואבת, ״רק שבמקום לקבל צל״ש על ההשתדלות בצניעות, ביחסי האנוש, בלצום את הצומות הקצרים כשלאף אחד אין כוח, כל פעולה טובה שאני עושה מצטיירת בדיוק ההפך, כלא־קוּלית, או לא־מגניבה. אני זו שנחשבת ״לא זורמת״ בגלל שאני לובשת חולצות שלושת רבעי אפילו בחום המהביל. אני לא מצליחה להבין את זה, הרי אני זו שבסדר! ודווקא בגלל זה צוחקים עלי…״.
למה זה כל כך מהדהד לי את נח? כי העובדה שאנחנו מאמינים בה׳, אוהבים אותו והולכים בדרכיו, לא בהכרח אומרת שהדרך שלנו תהיה סוגה בשושנים בזכות צדקת מעשינו, ומדי פעם נתקל בכאלה שיראו בנו ״משוגעים״. זה יכול לצוף בעוד המון מצבים בחיים – שבהם העשייה שלי לטובת המטרות הכי עילאיות שיש כמו מציאת בן הזוג, להיפקד ולזכות להריון, או עבודה על שלום הבית ביני לבין המשפחה, נתפסת כקצת מוזרה. למרות שבתכל׳ס, אני הכי בסדר שאפשר, והעשייה שלי היא מקסימום ההשתדלות האפשרית, אבל אם הלך הרוח מסביב מחשיב אותי לעוף מוזר, אאוטסיידר, או לא רציונאלית – קל זה בטח לא, וגם לא נינוח או נעים במיוחד. ומצד שני, אם לשפוט לפי נח – אולי דווקא אז, כשאני נזרק על האמונה ועל ה׳ על אף שההמון אומר אחרת, אני באמת יוצא צדיק.
את האלוקים התהלך נח
תקופת החגים שבאה לאחרונה אל סיומה היתה אצלנו עמוסה מאוד בהכנות אחרונות לחתונת אחותי האהובה. כשסופסוף שבתי לדירתי הירושלמית, הייתי מותשת. ״אז מה אם לא הספקתי ללכת להקפות שניות… הרי אפילו סינדרלה נכנסת לישון בחצות״ חשבתי לעצמי, אבל עמוק בפנים, ניקר בי קול קטן שאמר שזה לא לעניין. הרי הקפות שניות זה פעם בשנה, ואת השינה אני יכולה להשלים גם מחר. חוצמזה, איך אוכל להישיר מבט לספר תורה אחר כך, אם לא אקפוץ לרקוד קצת בשמחתו, עכשיו? בחוסר חשק מוחלט ותוך גרירת רגליים, אמרתי לקדוש ברוך הוא ככה: ״שמע, טאטי… אני הולכת רק לאיזה שעה, בשביל שהכבוד שלך לא יפגע, אבל, (ומחילה שאני אומרת את זה) – דע לך שממש, אבל ממש, לא בא לי כרגע״. הגעתי בלי חשק ולקח לי המון זמן להתחבר, אבל בסוף נשארתי בהקפות עד שבבית הרב קוק סיימו הקפה שביעית, אי שם בחמש בבוקר. לפעמים קשה לעשות את מקסימום ההשתדלות האפשרית, ומה עושים אז? צעד קטן אחד, ככה אומר רבי נחמן מברסלב – ״אפלו תנועה בעלמא שהוא ממשיך את עצמו מגשמיותו אליו יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד אצלו יתברך והוא רץ בזה אלפי אלפים פרסאות בעולמות עליונים״. כשאני עושה תנועה קטנה לכיוון הטוב למרות שאני נטוע עמוק בקושי או שלא ״בא לי״, דווקא בגלל שמתוך אי הנוחות הזו עשיתי צעד קטנטן לכיוון הקב״ה – הוא שמח בי.
יש פלא גדול בעובדה שנח ממשיך לבנות את התיבה למרות הקושי, לא רק מול הסובבים אותו אלא גם מול עצמו – יכול להיות שבתוך תוכו הוא לא מאמין שיהיה מבול, יכול להיות שהוא חושב שבסופו של דבר ה׳ יתחרט, או שהדור יחזור בו מההתהגות הלא טובה, ועדיין, הוא ממשיך בבנייה. יום אחרי יום הוא עושה איזו תזוזה נפלאה ונהדרת לכיוון הטוב. ואולי זה מה שכל כך חינני בו, עד כדי כך שהתורה מעידה ״וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳״ וחכמים מוסיפים – ״שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים״.
דעי, בכל פעם שאת עושה תנועה קטנטנה לכיוון ה׳ למרות שקשה לך, דווקא אז את כל כך מלאת חן בעיניו יתברך.
