אחר כך נשב בשלווה
לפני שלוש שנים, בחודש אב, קיבלתי מסבא שלי, שלמה אריה קורנפלד, מתנה. המתנה ביקשה להעביר מסר, וסבא ביקש שהיא תגיע לכל הנכדים שלו. כך יצא שהספר 'בלשון עתיד' של הרב יונתן זקס זצ"ל הגיע אלי. אחרי שכנוע ארוך קיבלתי גם הקדשה אישית מסבא, בכתב יד רועד: "לדעתי, כל יהודי חייב לקרוא את הספר הזה, סבא אריה".
בתקופה ההיא סבא היה מלא ייסורים, נכנס ויוצא מבתי חולים. הגוף המיוסר עמד בניגוד מוחלט לחיים מלאי שמחה, הכרת הטוב ואהבת האדם. סבא שהתייתם מאביו ומאמו בגיל חמש בסיביר החזיק בתוכו במשך חייו, ובמיוחד בשנותיו האחרונות, כוח ורצון לצעוק את הצעקה – העם שלנו צריך חזון. העם היהודי עבר טלטלות רבות, אבל דווקא בזמנים בהם היה רדוף ומפוזר בין אומות העולם החזיקה אותו האמונה היהודית וקיום המצוות. ועכשיו כשיש מדינה, משהו אחר מאיים – האחדות הפנימית שלנו. היכולת שלנו ליצור שלמות ומציאות אחת. היכולת שלנו ליצור סיפור, היכולת שלנו להביא חזון לאומי ועולמי.
אח שלי, בניה שראל, נפל בקרב בצוק איתן. בניה נכנס בתחילת הפסקת האש וניסה לאתר מנהרה מסועפת שהיה עליה מידע מודיעיני ועדיין לא הצליחו למצוא ולהשמיד. יוצא לי הרבה לחשוב, מה היה קורה אם לא היינו עוזבים את גוש קטיף, אם לא היינו מרפים אחרי מבצע צוק איתן, אם היינו נכנסים כראוי לעם הנצח, נכנסים כדי לנצח.
מאז צוק איתן (ומלחמת יום כיפור למחמירים) עברנו שנים בהן ביקשנו לשבת בשלווה, לעצום את העיניים, להתמגן, ללבוש כיפה מברזל ולנסות ליצור לנו בתוך ארץ ישראל תחושת ביטחון. דרך הכאב הגדול שעברנו – ואנחנו עוד עוברים – כעם וכיחידים, אל מול הרוע וחוסר הוודאות, הביטחון האמיתי הוא חזרה אל עצמנו. חזרה אל המקורות מהם שאב העם שלנו כוח פנימי בכל שנות הגלות. ובאמת הקולות היום שונים, מתעלים ומתפתחים, והמילה 'יהודי' נוכחת יותר ויותר בשיח בינינו.
בפרשה, מבקש יעקב אבינו "לישב בשלווה". אין דבר רע ברצון של יעקב ושלנו כעם לשבת בשלווה. שלווה היא לא מצב של עמידה במקום, אלא מצב של ביטול הניגודיות. הכוחות השונים של החיים ושל האדם לא סותרים זה את זה או נלחמים זה בזה, זאת מדרגה של שלמות ואחדות הכוחות. השאיפה של הצדיקים לישב בשלווה היא שאיפה לחיים שלמים, בהם כל הכוחות קיימים בהרמוניה. ההנהגה של ישראל עוד תגיע, שלמות הכוחות עוד יבואו. אבל עכשיו, בגלל שהניגודיות צועקת מכל פינה, אנחנו צריכים קודם כל לחזור להיות יהודים. לחזור לשם 'יעקב' שלנו. יש טוב ויש רע, והתפקיד שלנו הוא לבנות את הסיפור והחזון לשלווה הזאת, לשלמות אמיתית שלא תהיה מזויפת.
הטרור מבטא את הכוח ההופכי לאמונה. העולם שלנו מנסה ליצור ודאות. נוחות דיגיטלית, מענה תמידי, בית חם ונעים שלא מרגישים בתוכו את פגעי מזג האוויר, ותכנים אינסופיים שמגיעים לכל פינה. משהו בכוח האנושי שלנו לחוות את החיים כמו שהם נשחק, היכולת שלנו להיות אנשים מאמינים נפגעה. כדי להיות באמונה צריכים מבחנים אמיתיים. מתי זה ייגמר? הדאגה לאנשים שקרובים אלינו, האנשים הרבים שאיבדו את המקום הבסיסי שמעניק ביטחון – הבית, וזה בלי להתייחס לחללים העמוקים בדמות מלאכים כבני אדם שכבר לא איתנו. הטרור לא יכול לנצח במציאות. אין לו כוח אמיתי מבחינת לחימה מול צה"ל, אבל מה שכן – הוא מפחיד בצורה מאוד יעילה. הטרור יוצר חוסר ודאות, משבש את החיים וזורע הרס. כמה קל להרוס, כמה קשה לבנות מחדש.
המערכת נפגעה בתחילת המלחמה. לא היה גוף שהצליח לתפקד יחד, והעצירה של הרוצחים השפלים נעשתה על ידי אנשים בודדים שקיבלו על עצמם להיות. פשוט להיות בתוך המציאות. לתת את כל מה שאפשר ואפילו את חייהם. רוחם של האנשים הללו ומה שנהיה אנחנו אחרי שנתחזק בתוך המציאות הקשה שבה אנחנו נמצאים, יבנו את המערכות מחדש. ייצרו הנהגה חדשה שיש בה ערך לכל קול, הנהגה שמצליחה ליצור אחדות אמיתית של כל הכוחות. הנהגה שמביאה את השם 'ישראל' וכוללת את הכוחות כולם בתוכה.
יש לי הרבה מה לכתוב על הדור הצעיר שגדל לתוך מציאות שהוא לא כל כך חשוב או שהחיים שלו לא מספיק מעניינים (אין מה לעשות, זאת התחושה שנוצרת כשחשופים כל הזמן ברשתות החברתיות למה אחרים עושים בכל רגע נתון). זה השינוי שהדור הזה יוביל וכולנו נשמח בו – כל אחד חשוב, לכולם יש מקום, גם בתוך המערכות, ומתוכן בתוך החברה הישראלית. כדי לשבת בשלווה אנחנו צריכים להוביל ולדאוג לכלל החברה, להפסיק להסתגר כל אחד בתוך עצמו ולמשוך כספים כדי לסדר את הקהילה שלו. לדאוג לכולם לחינוך ראוי, לרווחה, לביטחון, ליהדות. ליצור שייכות אמיתית, כי כולנו תלויים ומחוברים אחד לשני.
המציאות עכשיו מורכבת ושלמה יותר – לא עוד עם שמפוזר בגלות אלא עם שהגיע לכאן, לארץ ישראל, כדי לבנות חיים שלמים. יהיה עלינו ליצור – כמו שמציע בספרו הרב זקס – 'ברית חברתית' שמקדמת את האושר שלנו על דרך החיוב. מצד אחד להמשיך את קול יעקב שבתוכנו, ומצד שני ללכת בדרך הארוכה לכינונה של ישראל.
ואסיים שוב בחזון הגדול, אותו חזון שהמריץ את סבא שלי, ניצול השואה, לכתוב ביד רועדת – האמיתות של היהודים לא נועדו ליהודים בלבד. הם נועדו להיות מקור השראה לעמים רבים, וכדי להגיע לשם כדאי שנתחיל בתוכנו – לחיי חברה של חברות ברזל!
