בין קודש לחול (המועד) אני חיה!
איך משלבים בין קודש לחול? איך מנהלים שגרה שוטפת לצד המלחמה על הבית? איך מקבלים החלטות לבד שלרוב מקבלים ביחד? איך חיים חיי שליחות בתוך עולם המעשה?
בתקופה הזאת למדתי לשלב כל כך הרבה ביחד.
התקופה הזאת הוציאה ממני כוחות שלא האמנתי שחבויים בתוכי.
בתקופה הזאת למדתי שאין דבר כזה 'לא יכולה'.
בתקופה הזאת למדתי לסמוך על עצמי יותר.
בתקופה הזאת למדתי בעיקר ש"אין דבר העומד בפני הרצון".
הרגע הזה בשמחת תורה, החג הקדוש והשמח כל כך, שבו אני רואה את בעלי לבוש בגדי חג ובידיו מחזיק מדים ונעליים, אני רואה אותו דמות אחת שמשלבת קודש בקודש.
בגדי חג לצד בגדי צבא.
חייל ה' בכל משימה.
ואז בן רגע, בהפרש של כמה שעות אני הופכת להיות הדמות שמחזיקה שני עולמות כל כך גדולים.
מצד אחד, עולם וחיי המשפחה והשגרה.
לצד, אמונה גדולה ותפילה. החזקה גדולה בתקווה. שמירה על חוסן נפשי חזק על מנת לשדר לילדים שיהיה טוב.
להוות להם מקום מוגן ובטוח פיזי ונפשי.
לתת להם מרחב בטוח לפרוק ולשאול לצד שמירה והגנה.
ובתוך כל זה, להצליח להיות חזקה ואיתנה לצד בעלי שעושה מלאכתו נאמנה.
לשתף ברגעים המשמחים וטובים עם הילדים. לשתף בעשיה ודרכי ההתמודדות.
ואז בשקט, בלילה, לשבת ולפרוק.
לדבר עם אבא שבשמים ולתהות על המציאות.
להבין שמותר לשאול את השאלות, לבכות, לפרוק, ובאותה נשימה למחות את הדמעה מעל הפנים ולגשת לתינוק שבדיוק התעורר.
ללטף, לחבק, לשבת ליד עד שהוא מרגיש מספיק בטוח לישון שוב מחדש.
לדעת לזהות בחושים שלנו איך כל ילד שלנו לומד להתמודד עם המציאות.
איך זה משפיע על הנפש שלהם, מה העוגנים הבטוחים שלהם?
לדעת להתייעץ עם אנשי מקצוע מתאימים על מנת לדאוג לכך שהילדים במקום בטוח ומוגן.
בתקופה הזאת גיליתי כמה עוצמה וכוח יש בילדים שלנו! וכמה שנשמור ונגן, המציאות חזקה והילדים בעלי רדארים גבוהים מאוד. ואנחנו בתפקיד של תיווך המציאות עבורם והתאמת התכנים לגיל, לצד נטיעת תקווה והסתכלות אופטימית.
התקופה הזאת נתנה לי להעריך הרבה יותר את האיש שלי. להבין כמה הפעולות הפשוטות לצד המורכבות שהוא עושה ביום יום, כל כך משמעותיות ומהוות עוגן ומקום בטוח שיש לי על מי לסמוך.
לפני כמה שבועות, בשבת פרשת תולדות, החלטתי שהגיע הרגע המתאים לי ולנו כמשפחה לנסוע לעשות שבת ביחד עם אבא בבסיס.
עד השלב הזה, הייתי בהתנגדות ועם חשש אחד גדול.
ובן רגע, הנוף, המרחב, הטבע, החיילים המתאמנים לצד קידוש ושירי שבת הטעינו לי את הסוללה מ-0 ל-100%.
מתקשה לתאר במילים את הרווחה הנפשית שחוויתי באותה שבת.
שבת ראשונה מאז המלחמה שהרגשתי שבת.
לחוות בעוצמות גבוהות את השליחות האמיתית של הבעל.
לאפשר לילדים לראות את אבא שלהם בפעולה באופן פרונטלי ולא דרך מסך, פשוט חיבר את כל החלקים של הפאזל.
ומיד בצאת השבת, אחרי חיבוק גדול לאבא, מתחילים את הדרך חזרה הביתה לבד עם חוויות משמעותיות ותחושת סיפוק גדולה על הזמן ביחד, וחידוד התובנה מה השליחות של כל אחד מאיתנו במערכה של שמירה על הבית.
בחג המאיר הזה שבו נאמר "נר איש וביתו" מתחדדת לנו ביתר שאת ההבנה והחשיבות של בית פרטי בישראל ובית של כלל ישראל.
שנזכה לגאולה בבניין בית המקדש במהרה.
חג שמח.
