כבר תקופה שהמצב אצלה לא משהו, מין כובד כזה כללי, כאילו ענן סמיך נח לו מעל ביתם, לא מאפשר לראות את השמים.
נסיונות קטנים כאלו שגורמים לה לכוון במילים שנהגה לומר מתוך הרגל בתפילת השחר.
היא נזכרת בסבא אפרים, איך תמיד היה אומר "אם כל כך הרבה זמן מחפשים פתרון, כנראה שהוא נמצא בבוידעם".
כולם היו חוזרים על דבריו בלי בדיוק להבין למה התכוון, מין משפט כזה שכולם מבינים בלי להבין באמת.
שואלת בינה לבין עצמה אם יכול להיות שהפתרון לבעיות שלה נמצא שם, בבוידעם.
הסולם חרק בקול כרומז שאסור לה להמשיך לעלות, אם יש דבר שהיא ממש שונאת זה אנשים שהופכים כל דבר לרמזים.
הבוידעם המאובק עזר לשחרר עיטוש עיקש שנתקע באפה, היא מרגישה משוחררת. היא יכולה להמשיך לחפש.
מבקשת עזרה מן השמים, מתפללת שכל הטיפוס לא יהיה לשווא. ויותר מכך, שלא תצטרך לחזור פעם נוספת. עם סולם כזה אין לסמוך על הנס.
היא מצאה לא מעט דברים. מזכרות מסבא אפרים וסבתא רחל.
כובע רחב שוליים ישן שהזכיר את החופשות שנהגו לבלות בים עם שמעון ורחל לפני שהכל הפך מורכב כל כך, כבד כל כך.
היא מצאה תקליט גדול וישן כזה שפתחו כמו מתנה, עם עטיפה חיצונית מקרטון קשיח, איכותי, לא כמו אלו של היום.
תקליט שהיו מניחים על הנגן בזהירות. היא נזכרת איך אהבה להסתכל בתקליט המסתובב. איך למרות הסיבובים והנגן השורט בעיגול הגדול הוא מנגן, למרות הכל.
היא מצאה גם סידור ישן עם ראשי תיבות: א.ל.
היא מלטפת אותו בעדינות, מצמידה אותו לאפה, מריחה בדפיו את סבא.
היא מדפדפת. אותיות ישנות, שחור על גבי צהבהב.
ועמוד קצת יותר מקומט, כזה שתפס את צורת הדמעות בתפילת 'שמע קולנו'.
דף אחד בתפילת השחר, האחר בתפילת המנחה, והשלישי בתפילת מעריב של יום חול. סבא הרי ידע, בשבת אסור לבכות.
בתפילת השבת עוד עמוד מקומט, גם הוא תפס את צורת הדמעות, דמעות תודה על אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות.
היא מנשקת את הדפים המצהיבים בזהירות, ומחזירה את הסידור למקומו.
היא מוצאת בצד, בין ציורים ישנים וקופסאות נעליים בלויות, ארון קטן עם מנעול.
בידיים רועדות היא מכניסה את המפתח לתוך המנעול, בודקת שהוא מתאים, כשהוא נכנס ברצון היא מחסירה פעימה ומסובבת בעדינות.
בקופסא מאובקת אבק זמנים ודרכים, מונחות תמונות בשחור לבן, של אישה מכובדת עומדת ליד בעלה, בזרועותיו תינוק.
מאחורי התמונה, בדיו שכמעט לא ניתן לראות – תאריך, כנראה היום בו צולמה התמונה.
קיץ תש"א.
ועוד תמונות, עם אותו תאריך בדיוק, של משפחה, סבא וסבתא, זוגות מכובדים, ומסביבם ילדים בשלל גילאים.
היא מחפשת בין הילדים את סבא אפרים, היא מחפשת ילד בן 8 עם זיק של שובבות בעיניים, כמו שתמיד היה לו.
היא מזהה בחולצה מכופתרת ומכנסיים קצרות את סבא אפרים.
היא מעבירה בידיה עוד כמה תמונות בשחור לבן, אצבעותיה מלטפות את פיסות העבר בכבוד הראוי.
פיסת נייר מקופלת ברשלנות מוקפדת המונחת בתחתית הקופסא מחזירה אותה למציאות.
היא פותחת אותה בזהירות, נזכרת לשם מה היא עלתה לכאן בכלל.
בכתב רועד אך קריא היא קוראת את המסר שנכתב עבורה:
חנה יקרה, אני יודע שאת זו שקוראת את המכתב הזה, איך אני בדיוק יודע? כי רק לך יש את הייאוש הנועז מספיק כדי לטרוח לעלות לכאן בסולם הרעוע שספק אם ניתן לרדת ממנו.
הנחתי כאן את המכתב בין תמונות הזכרונות, שנתנו לי כוח בזמנים של קושי.
אני ענף מעץ שנקטע בשיא צמיחתו, ענף יחידי שנותר מכולם!
ענף שהיכה שורש מכוח ברכת הזורעים בדמעה שקצרו לזמן מועט מדי.
בזמנים קשים, כשהרגשתי קצת לבד, או אפילו בדברים קלים יותר כמו קשיי פרנסה, או כשהיו לי דאגות של גדולי אהבה וקטני אמונה, הייתי מגיע לכאן ומסתכל בתמונות, וכמה שזה נשמע מופרך – זה נתן לי כוח.
אני חי בשביל כל אחד ואחד מהם. הצלחתי היא הצלחתם. ברכתי – ברכתם.
ורגע לפני שהייתי יוצא מהבוידעם וחוזר בסולם הרעוע לחיי היומיום, הייתי עוצר ליד הסידור עם הדפים המצהיבים. הסידור של סבא אברהם לוינסון, סבי. הייתי מחפש את הדפים המקומטים ביותר, הדפים ספוגי הדמעות, ומסיים בעמוד הספוג מכולם, נשמת כל חי, ומודה על אלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים הטובות. את הכאב הייתי משאיר בבוידעם בין התמונות, ונשאר רק עם הקסם שבזכרונות.
זאת ירושתי לכם בניי: עץ, ענפים, וספר מצהיב עמוס דמעות ותפילות, זכרונות יפים של יומיום וסוד קטן שנתן לי כוח ברגעי הקושי שחלפו גם הם, ברוך ה', והותירו אותי עם תחושת ניצחון.
אז חנהל'ה, השאירי כאן את הצער והעייפות, האדישות וקהות החושים שרק נדמה שמגנה, וצאי עם כוחות שאני שולח לך בשם מי ששלחו לי מדורות קדומים מלאי הוד בשחור לבן. זכותם תגן עלייך, זכותם תיתן לך כוח לעבור גם את זה בגבורה.
אני משאיר לך את סידור התפילה. התפללי בו לישועה, וכשתגיע, אנא החזירי אותו כאן למשמרת, לאדם הבא שיצטרך קצת לחלוחית של חיים וכוח מהוד דורות קודמים.
זהירות חנהל'ה בירידה, אל תשכחי להחזיר את המפתח למקומו ולהשאיר כאן בבוידעם הישן את העייפות, הלאות, הייאוש ושאר הדברים שיכולים להכביד על הסולם הרעוע. תוכלי לומר שזה פיקוח נפש, שלא תיפלי בירידה.
אוהב ומתפלל בעבורך קרוב קרוב,
סבא אפרים
