חנוכה הוא חג שנולד מאינספור הפכים, קונפליקטים ומאבקים בין האור לחושך, בין טוב לרע, בין ישראל לעמים, בין מעטים וצדיקים לבין רבים ורשעים, ובין ניסיונות לניסים.
בתור שכזה, הוא מסמל את תמצית החיים המלאים ניגודיות, סתירות ומאבקים בין רצוי למצוי, בין אסור למותר, בין צדיק לרשע ובין אורות ובהירות לחושך וכהות.
החיים אינם משנה סדורה אלא מלאי תהפוכות, כשכל יום מביא עמו ניסיונות ובלבולים מולם ניצב האדם ערום וחסר כלים. כיצד יתנהל לו בינות לאותו שביל החיים? הרבה מן החושך מלווה את דרכו במסעו המפרך, והוא נושא בתוכו לא מעט בלבולים וספקות, ותוהה מהי הדרך בה ילך.
רק מעט מן האור ומן האמת מכיל העולם הזה, וכדי לחשוף אותו דרושים אומץ ועצמיות.
כמו בשעתו, כשעמדו המכבים איתנים, מחוסנים ויציבים אל מול אימפריה תרבותית יוונית, והצליחו לחשוף את מעט האור מבין ערפילי החושך, כך נדרש גם מאתנו.
מלאכה זו איננה פשוטה, והכלי הנדרש לניצחון במערכה הוא ההבנה כי אנו בעלי הגדרת זהות עצמית שונה. אנו כעם, וכל אחד כפרט.
כאשר אדם מודע להגדרת הזהות העצמית שלו, מתעצמת הייחודיות שבאישיותו והוא מודע לעוצמות שבו. בשלב זה, יקל עליו לחתור לאמת ולמצוא אותה משום שהוא חסין מפני בלבולים וענני חושך שמאיימים עליו. יציבותו הנפשית לא מתערערת מהר, והוא יודע לספק תשובות קודם כל לעצמו אודות זהותו המיוחדת.
המתייוונים שאבד זכרם היו חסרי עמוד שדרה, והגדרת זהותם לא הייתה ברורה להם. במצב נפשי מעין זה עולים הדחפים הבהמיים ללא מעצורים, כי כשאין תשתית נכונה – קשה המלאכה לבנות קומה אישיותית יציבה.
כשהכלי ריק ואין בו מים, ואין מים אלא תורה, מהלכים בו מרעין בישין, וחושך ואפלה ממלאים את תוכנו.
רק מי שהגדרת העצמיות שלו בנויה, יזכה לראות את מעט האור הקיים בעולמנו, ואיתו להסיר את מסכי החשכה.
זו הייתה עבודת המכבים בשעתה. לא מעטים מול רבים יש לומר, אלא מעטים מול מעטים – קומץ קטן איתן שניכס לעצמו אישיות מוצקה, זכה באופן בלעדי לטעום את טעם המעט… מעט מן האור.
נס החג הוא תמציתי. הוא נס הקשור גרידא בעבודת ה' בבית המקדש. הוא הנס הקשור בחנוכה – בחניכה, בהכשרה של המקום המקודש ביותר אחרי הכיבוש היווני.
שמן הזית הזך, גם הוא מסמל תמציתיות – רק מעט מן האור, רק הטיפות הראשונות היוצאות הן הזכות, והופעתו הייתה רק בכמות קטנה.
המנורה, שגם היא האלמנט הבולט שברבות הימים מצאה ביטויה כחנוכייה, מסמלת תורה בטהרתה – ללא כל תוספות חיצוניות של חושך, של תרבות יוונית.
חנוכה הוא חג תורני מאוד, שהמלחמה בו נעשתה לשחרור הזך מהטמא על ידי מי שזיכך עצמו בלבד, ובשל כך זכה להזדכך מהאור שהופיע רק מעט.
בהשאלה לחיינו אנו – החושך המזוהה עם השטחיות, השקר, התאוות, הבלבולים והספקות – יהיה לעד מול עינינו ומצוי בכמויות. האור, לעומתו, המזוהה עם האמת, הטוהר והזוך, האיכות והיציבות, יהיה נסתר וצפון, ויהיה עלינו לעמול כדי לחושפו.
רק מי שמצא את נקודת האמת שבו, הוא זה שהפך עצמו לכלי זך, שאפשר לו לראות בתוך החושך הרב את האור המזוכך… רק המעט ייפגש עם אותו המעט.
שורשה של הנקודה האמיתית והפנימית נעוץ ביכולתו של האדם לחבור אל עצמו, ולנקות מקרבו את הקונפליקטים המקשים על חשיפת האמת הפנימית שלו בידי עצמו.
יוון לא ביקשה להרוג, אלא לטמא מבפנים. זיהום בנפש, כמו בגוף, מתרחש בצורה איטית, מבלי שאהיה עד לו. רק העומד על המשמר ידע לזהות ולבחון את עצמו עד כמה אמיתי וזך הוא.
בדק בית פנימי שכזה יוביל אותו מאוחר יותר לחיבור טהור עם הבורא, ולאמונה זכה ששום אומה לא תעמוד במחיצתה.
חג אורים שמח.
