אנחנו נמצאים בימי ספירת העומר המיוחדים, בהם אנו צועדים בספירת כל יום ליציאה ממצרים. בפנימיות, אנחנו מכינים את הלב, מתרוממים ומתחדשים עד לקבלת התורה בעזרת ה'.

1500 שנה אחרי שקיבלנו תורה, הגמרא מספרת שלרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים שמתו בדיוק בשבועות אלה, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, והמדרש מסביר "שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו". מכאן הגיעו מנהגי האבלות בספירת העומר.

אם זה קרה בזמן הזה, משהו מהאירוע הותיר רושם בתכונת הימים האלה. כנראה יש בהם סגולה ויכולת לתקן את המידה הזו גם כיום, וזה חלק מהדרך לקבל תורה בשלמות הלב.

אם כן, מהי עין צרה – צרות עין? כשאני לא רואה בטוב את טובתם של אחרים, כשאני חשה תחושות שליליות כשמישהו אחר מצליח.

מה מביא אותי לכזה מקום, לכזו תחושה ומבט רע על אחרים?

במובן הכי פשוט, התשובה היא שאני מסתכלת עליהם, הם המוקד שלי ולא אני. אם הייתי מתרכזת במה שבתוכי, במה שיש לי בחיי, לא הייתי פנויה ומתעניינת במה, כמה ולמה יש לאחרים.

נשים לב שבספירת העומר אנחנו סופרים את הימים שעברנו. בעצם, אנחנו שמים דגש על מה שיש לנו! מה שעשינו, השגנו. אנחנו מניחים לנגד עינינו את מה שיש, וגם מברכים עליו!
זה, נראה לי, הצעד הראשון שיעזור לנו להתמקד בעצמנו – לזכור ולראות מה ה' נתן לי. מה יש לי.

המשנה באבות אומרת: "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם". מהעולם שלו. מלראות ולשמוח במה שיש לו. שלוש המידות האלה מרחיקות אותי מעצמי, ולכן הן מביאות בעקבותיהן כעס, עצבות או ייאוש.

ימי ספירת העומר מזכירים לנו להתרכז בעצמנו. לכוֵון את המבט למידות, לאיכויות ולתקוות שיש בחיינו אנו, ולא להסתכל מה קורה אצל אחרים. הייתי קוראת לזה: להיות אנשים פנימיים.
העולם שלנו מאוד מאוד מוחצן. בכל דקה נורה נדלקת סביבנו, צליל של התראה מקפיץ אותנו ושלט חוצות מושך את עינינו… מקובל לצלם ולהעלות לרשתות כמעט כל דבר שעשינו, וכמובן תמיד עם חיוך מושלם.

לעומת זאת, אנחנו יכולים ללמוד להשקיט את הטלפון, להניח אותו בחדר אחר, ובכלל, מי אמר שאני צריכה לקרוא כל פוסט או לראות כל סטטוס?

זכיתי ללמוד אצל ר' משה שפירא זצ"ל, ראש מדרשת שובה. באחד מהשיעורים הוא אמר לנו בערך כך: "את הקנאה אנחנו צריכים להרחיק מעלינו. יש מידות שאפשר להתבונן בהן ולראות מה אני לוקח מהן ומה לא, אך מהקנאה יש להתרחק כמו מאש!" (גם עכשיו אני יכולה לראות איך הוא מחזיק את המשקפיים בידו ומנופף בהן בלהט בסוף המשפט…).

למה? קודם כל, כמו שאמרנו, כי הקנאה מרכזת את המבט שלי באחר ולא בי. היא מחלישה את הביטחון ואת האמון שלי בעצמי.

אבל ישנו גם דבר נוסף. חכמים אמרו: "אין אדם נוגע במוכן מן השמים לחברו". כלומר, כל אדם מקבל משמיים את החלק המוכן לו, ואף אחד לא זוכה לקחת משל זולתו אפילו "כמלוא נימא" – דבר קטן כמו שערה. יוצא, אם כך, שהקנאה מביאה גם לחיסרון באמונה בה' שהוא דואג ומעניק לי את הברכה והטובה הנכונות לי.

רבי נתן, בליקוטי הלכות, מתבונן בדיוק הפסוק "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם": "לָכֶם – לְעַצְמְכֶם דַּיְקָא, שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לִסְפֹּר סְפִירַת הָעֹמֶר… לְעַצְמוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא. וְלֹא יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁחֲבֵרָיו בְּנֵי גִּילוֹ טוֹבִים מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה… כִּי אָסוּר לְהַרְהֵר אַחֲרֵי הַמָּקוֹם (-הקב"ה), וּמִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא, וּבְאֵיזֶה מְקוֹמוֹת נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו, כִּי אֵין אָדָם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ כְּלָל…"

לסיום נאמר, שהרבה פעמים רגש הקנאה מכסה על בקשה עמוקה יותר בתוכי. למשל, אני רואה זוג יושב בבית קפה ועולה בי קנאה. אני לא חושבת שאני מקנאה במה שיש להם בצלחת, אלא המראה של זוג שפינה זמן לשבת יחד, הוא זה שמושך אותי. בעצם, הבקשה שבתוכי היא רצון לקשר, לקרבה או הקשבה. או למשל, אם אני שומעת מישהי שמרצה בהתלהבות ומתעוררת בי קנאה לנוכח המראה והכריזמה שלה, ייתכן שהבקשה הפנימית שבתוכי היא שיהיה בי בטחון לעמוד מול אנשים, שאהיה שלמה עם מה שאני עושה וכן הלאה.

הייתי רוצה להציע, שכשקנאה עולה בי, להקדיש שתי דקות להתבונן בתחושה הזו ולנסות להשיב לעצמי: מה אני באמת מבקשת/רוצה? ובכך, להפנות את המבט במקום החוצה – מי זו, מה יש לה, איך היא השיגה וכו' – פנימה: מה אני רוצה, מה חשוב לי. להתמקד ברגש שלי ולא באדם שמחוצה לי.

'עין צרה' מביאה איתה חוויה של חיים שיש בהם צמצום ומסכנות. לעומתה, שלמה המלך בספר משלי אמר: "טוב עין הוא יבורך". מבט טוב שלנו על עצמנו, על אחרים ועל הטוב שה' נותן בחיינו, מזכה בברכה והרחבה. אמן, אמן!