נדמה לי שהייתי בת שבע עשרה כשסבתא הציעה לי להצטרף אליה לטיול בירושלים בט״ו באב. ״ט״ו באב בכותל? מה יכול להיות טוב מזה?״ התמוגגתי. בשעת בוקר מוקדמת מאוד, לבושה במיטב מחלצותיי הלבנות ומלאת ציפיות, עליתי עם סבתא אל האוטובוס מהצפון לירושלים. הים הכחול נצנץ בשמש מהחלון לימיני, בריזת המזגן המבורכת ליטפה את ראשי, ושקעתי בדמיונות ורדרדים על איך בדיוק כשאסיים להתפלל ואצא לשבת ברחבה, הבחור שלי פשוט יופיע שם – ונדבר ונתקשקש, ורק כשסבתא תגיע ותבקש לדעת: ״מאמל׳ה שלי, מי הבחור?״ נעצור הבחור ואנכי את שטף הדיבור, ואני אזמזם לה כשכולי מחויכת: ״סבתא, תגידי לנו ׳כן׳, נדמה לי שאנחנו עומדים להתחתן".
בדיוק ברגע הזה, נהג האוטובוס הפעיל את הרדיו, והשיר שהחל להתנגן הפריע לי לחלום כשהכריז במלודיה מתקתקה איך ״אין בעיתון שום מודעה, כי בכל יום ובכל שעה, איפה שהוא בעולם האהבה מתה״. תוך שבריר שניה נמחק החיוך הרחב מפני, ואת מקומם של הפרפרים בבטן והחלומות המתוקים החליפה תוגה מרה. איך, אחרי כל התקוות והתפילות, בלא אחר מאשר בוקרו השמשי של ט״ו באב, אני מגלה שאולי, בעצם – אין לי אהבה.
לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ
והענין הוא שזה באמת קשה־קשה־קשה להאמין בדבר הזה שנקרא אהבה. שהרי כבר כשאנחנו מתבגרות דואגים לומר לנו שוב ושוב שהחיים הם לא אגדת ילדים – ״חביבהל׳ה, את לא נסיכה שמחכה לה אביר על סוס לבן, ומציאות של ׳אושר ועושר׳ קיימת רק בסרטים״. ואז, בחיפוש, את מגלה לבד איך שאלות כמו: ״אז מה בדיוק את מחפשת?״ או ״איך את מגדירה את עצמך מבחינה תורנית?״ שממש לא חלמת עליהן בתור ילדה, הן העניין הדחוף ביותר שעומד על הפרק. הכל עובר פילוח מסודר ומוכנס למגרות מוגדרות של שכל והיגיון, והאיש שלך הופך באחת מאביר לרשימת מכולת מסודרת של תכונות אופי, מראה והשקפה. ואין ״מָצָא״ או ״מוֹצֶא״, ולא פעם מציעים לך הצעות שמתלוות בתחושה של ״יאללה. חמודה, קדימה, קדימה אין זמן לבזבז. זה מה שיצא – אז תהיי מרוצה״. והסכנה הגדולה היא שיום בהיר אחד, את עוד עלולה למצוא את עצמך במצב שבו כל מה שעובר בראשך הופך להיות ״אולי כולם צודקים. כי אם זה לא קרה בפעם הראשונה, והשניה והמאה – זה בטח לא יקרה בכלל. אז בואי פשוט תסכימי לסיים את הסאגה הזו ותתחתני עם הבחור שיגיע בהצעה הבאה״.
אבל מה שלא מרבים לספר עליו הוא איך בסוף זה מגיע, הרגע הזה שבו תגלי ששום רשימת מכולת לא משנה, כי כשתפגשי את האדם הנכון – משהו קורה שם. רגש, תחושה מסוימת, סימן שהוא הרבה מעבר להיגיון. מעין זיהוי קוסמי ונהדר של חצי הנשמה שאיבדת מזמן. וכשאישך יגיע, הוא יהיה הרבה יותר מאשר צלע ממשוואת ״רווקות־זיווג־חתונה״, הוא יהיה האיש שתרצי לקום אליו בבוקר ולגדל איתו ילדים. מישהו שתרגישי בנוח להרים אליו טלפון באחת בלילה כדי לשאול למה הרכב מתדרדר כשאת בפארקינג. איש שירצה להקדיש לך זמן, אפילו אם זה להסתמס איתו באמצע העבודה בגלל משהו ממש מטופש שאמרה לך חברה.
וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ
לפני כמה שנים טובות אחת מחברותיי הקרובות יצאה עם בחור שקבע עבורה מה הם יעשו, לאן ילכו או לא ילכו ומתי. הוא, מצידו, לא היה מוכן להשקיע בקשר, וגם לא הראה רצון של ממש להתחייב או לבוא לקראתה. ניסיתי להסביר לה שככה זה לא אמור להיות. שקשר הוא בין שניים, ומגיע לה יותר מאשר שיהיה מישהו סביר לצידה ודי. ״זו הסיבה שאנחנו מחכות ומתפללות ובוכות״, הפצרתי בה לא פעם ולא פעמיים – ״לא כדי שתהיה טבעת על האצבע, אלא כדי שיגיע האדם שמעניין אותו עכשיו לדעת מה את חושבת; שמאמין בך ובמה שאת עושה; איש שאכפת לו באמת לשמוע את התשובה כשהוא שואל: ׳מאמי שלי, איך את מרגישה?׳״ אבל שום דבר שאמרתי לא עשה את העבודה.
עד שבאחת מהשיחות המיואשות שקיבלתי ממנה אודות מעלליו האחרונים של הבחור, במקום לפנות אל ההיגיון, או לדבר על מה שהוא עשה, פשוט דיברתי אל לבה: ״פשושי, יום יבוא ויגיע הבחור שידע בדיוק איך את שותה את הקפה שלך, ויכין לך כוס שתחכה לך במטבח. וכשהוא יבוא, אז תביני שככה צריכה להיראות אהבה – שילוב של אכפתיות ונתינה״. כמה חודשים אחרי שנפרדה מהמחפיץ, קיבלתי ממנה הודעת טקסט נרגשת: ״דסי, את לא מבינה. זה היה כמו שאמרת. ביקרתי אצל ההורים של הבחור שאיתו אני נפגשת. נכנסתי למטבח, ושם הוא חיכה לי, באמצע השולחן – קפה חלש בספל זכוכית, עם כפית סוכר שטוחה…״ לא הרבה אחרי, אגב, אותו מכין הקפה המהולל הפך בעלה.
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־ה
לא סתם מגיע ט״ו באב מיד לאחר ימי בין המצרים. אחרי מסע החיפוש, הטעייה והתחינות שהתישו את כוחותייך, קיצרו את צעדייך, והצרו עלייך את עולמך ותחושותייך, מגיע יום ששקול לכיפורים וליום־טוב, יום שכל עניינו – הרחבה. ״בובה׳לה״, לוחש לך ריבונו של עולם בט״ו באב, ״אפשר להטריח אותך רגע לעשות לי טובה קטנה? ביום הקיץ הזה לבשי לבן, תתגנדרי, ובזרועות פתוחות – צאי למחול הכרמים. שאלי את הבגדים מחברה, כדי להפוך למישהי שהיא כמוך אבל קצת אחרת. היי אישה שאין לה דאגה בעולם, לא דאגת הגיל, לא הבדידות ולא דאגת המבוכה של שתיקות ארוכות מדי בפגישות. קחי לך יום חופש ממחשבות, מתכניות, מהאדם הזה שאחרים טוענים שאת אמורה להיות. פעם בשנה, ילדה, יש זמן לאהבה״.
