מעשה היה באדם פרימיטיבי שהתגורר בכפר נידח. יום אחד שמע ממבקרי הכפר שבאו מהעיר הגדולה על מושג חדש ושמו: קולנוע.
בעיר הגדולה – כך סיברו את אוזנו – ישנו אולם גדול ומרווח, ותמורת סכום לא רב יש ביד כל אחד היכולת להשתתף בחוויות ובתענוגות שאין כמותן.
עז היה רצונו של הכפרי ליהנות גם הוא, רכש אפוא כרטיס ונסע לעבר העיר הגדולה.
כשהגיע העירה, נכנס לבית הקולנוע והתיישב במקומו, דרוך ומצפה ליהנות מכל הטוב המובטח.
והנה, אבוי! כבו האורות, איך יוכל בחושך לראות וליהנות מחיי הזוהר?
מרחוק הוא רואה נופים מרהיבים, חיי אושר. חפץ הוא לראותם, לספוג כל פרט, אך החושך מקשה עליו.
מכיסו הוא מוציא פנס גדול. שכניו לאולם זועקים לעברו שיכבה אותו, אך הוא בשלו צועק לעברם: "אבל אני רוצה לראות יותר טוב!".
"טיפש שכמותך – משיבים הם לו – דווקא החושך המוחלט מאפשר צפייה ברורה ובהירה יותר. אם תאיר מאורך על כל המסך – לא תראה דבר".
אכן, התנהגותו של הכפרי מעוררת גיחוך, אבל האמת היא שגם אנחנו נוהגים כך כשאנחנו מוצאים את עצמנו ברגעי חשכה בחיינו…
כולנו רוצים שהכל ילך כשורה, שתמיד החיים יאירו לנו פנים. לרובנו יש נטייה לחיות את העולם הזה בפן החומרי שלו, להימשך אחר התענוגות שהוא מציע ולהרגיש ב'אורות'.
אבל מטרת בואנו לכאן הפוכה מזו, ודווקא אי־הכוונת הזרקורים לעבר החומר היא שמאפשרת לנו לממש את עצמנו וייעודנו.
בסרט של החיים שלנו רואים את הדברים כהווייתם רק בחושך, פשוט הפוך ממה שחשבנו. ולכן, כדי לעבור את החיים הללו בצורתם המיטבית, צריך להיעזר בכלי התודעתי הזה שנקרא 'ונהפוך הוא'.
למעשה, כל מה שהפוך מהנטייה הטבעית שלנו ומהאקטים האוטומטיים שלנו, זה בדיוק מה שמאפשר לנו לחיות את החיים לאמיתתם ולא להידבק בשקר המוחצן שלהם.
דווקא כשמכבים את האור – אנחנו רואים יותר טוב את מה שמסתתר מתחת.
כשחשוך לנו, מתעוררת בנו מיד נטייה 'להדליק את האור', כלומר: לפתור את המצב, לחזור לשגרה, לתקן, להגיב.
כשמישהו חוסם אותנו בחנייה – טבעי שנגיב מיד בשיפוטיות. אם פספסנו את האוטובוס, נגיב ישר בזעם. אם מישהו פגע בנו, גם התגובה שלנו לא תאחר להופיע…
כלי הריפוי של 'ונהפוך הוא' מבקש אפוא להפוך את הפרשנות האוטומטית שקשה לנו להכילה – לפרשנות הפוכה ממנה.
כמובן, זה דורש מאיתנו הכלה וקבלה של המציאות, אולי גם חמלה לעצמנו ולא יזיק גם קצת יישוב הדעת… והופ – אנחנו מתחילים לראות את המציאות אחרת, ואף להגיב לה באופן שונה.
זה דורש מאתנו להשהות את התגובה האימפולסיבית שלנו, כי כשאנו פועלים רק מתוך תפיסת המציאות באופן שטחי – גם התגובה שלנו תהיה בהתאם.
בזמן השהיית התגובה, אנו מבצעים את ה'ונהפוך הוא' ומאפשרים לעצמנו מבט הפוך על המציאות. לעיתים הניסיון המהיר לפעול, להשיב מיד את הסדר על כנו – הוא לרוב תגובה הישרדותית שעוד לא השכילה לראות את הממד העמוק שבמציאות, ואולי עוד לא הפנימה שקיים כזה.
זו תגובה שטחית שנובעת מראייה שטחית, כמו אותו כפרי כסיל שלא הבין שכאשר יש חושך רואים יותר טוב (והעידו על כך החטופים שישבו שנתיים בחשכה), יותר ברור, יותר צלול.
כך שגם אם יש מציאות קשה ומשברית אנחנו צריכים לעשות ונהפוך הוא. להפוך את המשבר למבשר, ולהבין שהרע בשורשו הוא טוב. הוא לא תחילת הסרט ולא סופו, אלא רק שלב בו.
'ונהפוך הוא' – זו תנועה שצריך להרגיל את התודעה אליה. לקחת מציאות ולעשות לה סוג של היפוך, לדעת שמה שאני רואה כרגע זו תמונה בממד אחד, זו תמונה שאני מביט עליה במבט שטחי, ובשל כך היא לא בהכרח משקפת את האמת נכוחה. הרי מי שיראה את המציאות ממבט־על אחרי 120 שנה, יזכה גם הוא לומר את המשפט הכל כך נכון: "עולם הפוך ראיתי"… מה שכאן נחשב עליון – למעלה הוא תחתון, וכן להפך.
אם לדייק: זה לא שלמעלה העולם הפוך, אלא שכאן למטה אנחנו רואים דברים הפוך, ולכן צריך להפוך לנו את מה שאנחנו רואים כאן כדי שנראה נכון, מה שנקרא 'הפוך על הפוך'😊.
כשאנחנו באים במגע עם החיים, ובייחוד עם המציאויות הלא מטיבות שהם מזמנים לנו, אנחנו צריכים להצטייד בכלי המשנה־תודעה הזה של 'ונהפוך הוא'.
אם נפגשת במציאות של רע – תהפוך אותה תודעתית ותפנים שמאחוריה ובשורשה מסתתר הטוב.
המשבר – מבשר
הניסיון – מעלה אותך על נס
המלחמה – יוצרת הלחמה מחדש
הסתכלות מעין זו מביאה מבט חדש על המציאות, מבט ברור יותר שמאפשר להיפגש עם המציאות ממקום מפוכח ואף יציב יותר. הוא מאפשר להכיל את המציאות בלי להיבהל ממנה, וגם לדעת שהיא בת־שינוי, ואולי אפילו ליצור מוטיבציה לחולל אותו.
כשנפגשים עם המציאות ממקום כזה – היא משתנה, מתחולל מהפך שראשיתו בשינוי התודעתי אבל סופו בהחלט נראה גם לעין.
יש עניין שיתהפך הכל לטובה…
וזה תלוי בנו.
