שוב הגיעו התוצאות, ללא תוצאות.
שוב היא מרגישה את המחנק, את הגרון היבש והצימאון.
בתחנה חזרה הביתה נדמה כי כולם מביטים בה, מגלים מבעד למסכה, מבעד למסך, את הדמעות.
האמת, כבר לא איכפת לה מה יגידו, מה אומרים, רק בא לה לברוח, ללכת. התיק כבר מוכן למקרה שהיא לא תוכל לעמוד בזה יותר.
היא נוסעת הרחק מכאן למדבר.
היא משתוקקת כבר יותר מדי זמן, מתחשק לה לזעוק בקול גדול שאיש לא ישמע, לבד בין ארץ ושמיים.
היא מתיישבת על סלע דומם, ומביטה על הצהוב הצהוב הזה ועל תכלת השמיים.
הכל נראה אותו דבר במדבר, אין בתים לציוני דרך, אין עץ או צמחייה שיעזרו להתמצא, למצוא יעד.
בא לה לשכב כך על האדמה החרבה והברוכה, נדמה שרק היא תבין אותה, אדמה צחיחה לאישה עקרה.
היא מתרוממת מהסלע הדומם ומסתכלת למרחק שנראה בדיוק כמו המקום בו היא עומדת, רק מרשים יותר. נדמה כי הוא זועק לה בחזרה בקול דממה דקה.
והיא, שמורגלת בזעקות שקטות, כאילו מבינה, כאילו מפנימה.
יש כאן רק דרך, כך הוא המדבר, אין בו שום יעד או תכלית, אך דרך יש בו, כולו דרך.
אין בו ניצחונות, יש בו מאבקים. ואם מתאמצים להבין את סודו, זוכים להבנת מהלך ועומק תהליך.
היא לוקחת נשימה עמוקה, מרחוק עומדת קבוצת יעלים על סלע גבוה. קרניהם מזכירים לה שופר של יעל פשוט ותפילה, תפילת הדרך הפרטית שלה.
השמש עוד מעט שוקעת, הגיע הזמן לשוב הביתה.
מבט אחרון לכיוון האין סוף, נשימה עמוקה, והיא יוצאת מלווה בתפילה שינחם ה' חרבותיה וישם מדברהּ כעדן. היא בטוחה, זה יגיע, יש לה אור בהירות הדרך.
