1. מז׳יבוז׳, סבב שמות. כל אחת קמה להכריז על שמה ואיזו פעם זו עבורה באומן. מאה ומשהו בנות לפניי ועם כל אחת שעוברים, הרצון שלי לברוח מהשולחן רק גדל. ברור לי מה הולך להיות, כן? הרי אני הבחורה ההיא, זו שתאמר שהיא כבר פעם שמינית במסע־לגילוי־עצמי הזה, ואז יהיה רחש־בחש באולם ו״מה, כבר פעם שמינית?!״ ואני אעמוד בשמלתי השחורה, חיוורת פנים ולא אמצא תשובה לשאלה – ״למה? מה בדיוק איבדת פה, חמודה?״
2. אני מחייכת, או לפחות משתדלת לחייך. מגיבה לכל אחת שמשתפת בסיפור מרגש על הסיבות שהובילו אותה לכאן, אפילו מזילה פה ושם דמעה או שתיים. ועדיין, בוער בי בידיים וברגליים ובכולי, לקחת את הרגליים ולברוח. עזבו אותי הסברים, ומילים ומשפטים ארוכים. תנו לי לחסות מתחת לציון של הבעל שם טוב ודי. מה אני ומי אני שבכלל יחכו למוצא פי.
3. רק שאז הבחורה לידי לוחשת לי שפדיחה כי אין לה מה לומר. לכל אחת בקבוצה יש איזה משהו – ״אני פה בגלל אמא שלי, בגלל חברות שלי, בגלל שהייתי צריכה חופש לפני שנת הלימודים. רק לי אין סיפור…״ אז אמרתי לה שהיא סיפור פשוט מעצם היותה היא, והיא לא צריכה שום קוריוז מעניין כדי להפוך למעניינת בעיני הציבור. ״פשוט תאמרי מי את. אם ה׳ הביא את הנשמה שלך לעולם הזה – זה כנראה סיפור גדול דיו״.
4. שניה אחרי שהיא דיברה, הגיע תורי. רעדתי, נשבעת שרעדתי, לא בחינניות ולא באיזו מתיקות ילדותית. בחיל וברעדה שעכשיו כמעט מאתיים נשים רוצות לדעת מה איבדתי פה שאני חוזרת שוב, ושוב ושוב. אבל אמרתי לההיא שלפניי שהיא סיפור, והיא דיברה, ונאה דורש – נאה מקיים. או בקיצור, הפלתי את עצמי בפח עם ההסבר שנתתי לה, ואין מנוס אלא לעמוד, להתפתל במקום, ולומר את האמת.
5. ״הי. אני הדסה סאסי. ירושלים. פעם שמינית בדרך לרבי נחמן. לא, אני לא מחוברת לרבי נחמן מלידה, אפילו קשה לומר שכשהגעתי בפעם הראשונה הייתי דתיה במיוחד. ועדיין, בכל פעם מחדש זה מפתיע אותי שזכיתי שוב שהוא יזמין אותי אליו. אין אף מסע שדומה לזה שלפניו. זה כמו הבבושקה הזו, שבכל פעם מגלים שיש עוד איזה דמות קטנה בפנים, ככה רבי נחמן עשה לנפש שלי. קילף קליפות של תכונות שסיפחתי לעצמי למרות שהן לא היו נכונות לי, של מילים שאמרו לי ונתתי להן להידבק אלי כמו מסטיק לעוס לנעל שפשוט מסרב להיפרד. של אלף שכבות שלבשתי כי חשבתי שזה אני.
   "הייתי אדם שפוף. קצת עצוב, מאוד מאוד אבוד. וככה, בכל מסע הוא מגלה לי… את עצמי, וזה בכלל לא משהו שאפשר לכמת בכסף או להסביר במילים. ואין מתנה גדולה מלדעת מי אתה ולמה באת לעולם, וגם אין דרך טובה מזו להתקרב לזה שלמעלה. כי אם ככה הוא כיוון שאהיה, אז ככל שאני אתקרב לעצמי, הבראשיתית, הבבושקינית, האמיתית – אני לא רק אתקרב אל עצמי, אלא גם… אליו״. אפילו כשסיימתי לדבר רעדתי. בגוף, בקול, בנפש. כאילו חצבתי עכשיו אמת גדולה מתוך הנפש ונתתי למאה פלוס נשים שאני לא מכירה להציץ לי פנימה.
6. קצת אחר כך, כשנכנסתי לחנות במתחם של הבעל שם טוב במז'יבוז' כדי לברוח מהצינה הדקה באוויר, פתחתי באקראי בליקוטי עצות שכתב רבי נחמן: ״זה שאין מאמין בהחידושין של עצמו, הוא גם כן פגם אמונת חכמים״. כי מי שמונע חידושים של עצמו, לא רק מונע טוב מאנשים אחרים, אלא גם מונע אותם מהקדוש ברוך הוא ״שיש להשם שעשועים גדולים מהם״. בום. התוכחה העדינה הזו הפכה לי את הבטן; לזה שמנהל את העולם יש שעשועים מאיתנו. מדיבורים שלנו. מתחושות שלנו. ממשהו שהוא כל כולו החוויה האישית שלי. זה לא מביך לומר אותה, זה לא פדיחה לספר מה שיושב לך על הלב. הדיבורים שלך, הם בבת עינו של הבורא יתברך. היה קר בחוץ, קפוא אפילו, ועדיין – נמסתי.

[email protected]