מספרים בחסידות על הטעם בכך שיש שני ניגונים שונים ל"אכן אתה אל מסתתר". הראשון נוגה, כמו מצטער ומבכה את הסתר הפנים. הניגון השני שמח. אכן, אתה אל מסתתר, אבל הנה – מצאתי אותך כאן. והנה, מצאתי אותך גם ברגע הבא. ניגון ומציאה מתוך ההסתר, שעושים אפילו חשק לקום ולרקוד.
וזהו הסוד הגדול המבדיל בין חיפוש למציאה. מפני שיש הבדל, והוא טמון במיקוד שלנו. למעשה, יש שני סוגי רוחניות – הסוג הראשון עסוק בלחפש, והסוג השני עסוק בלמצוא. והתסבוך, והיעדרו, בהתאמה.
בתקופות רבות אנחנו "מחפשים את עצמנו". תקופות של שינויים, של בלבול ואפילו הסתר לפעמים, זמנים שבהם המערכת הנפשית שלנו מקבלת פתאום נתונים חדשים והגדרות חדשות, וצריך לדעת להתחיל לעבוד עם זה. ואז העיניים שלנו עסוקות בחיפוש: את זה אני לא מוכנה לעשות, את זה כן אבל רק אם אהיה ממש נואשת, את הדבר ההוא אני בשום פנים ואופן לא מכניסה לחיים שלי.
וכשהופכים את המיקוד ומנסים למצוא יותר מאשר רק לחפש, הדברים נראים אחרת. פתאום, גם בתוך תחום שהיה נראה לנו לא שייך אלינו, אפשר למצוא חמישה אחוזים של נחת. קרן האור נופלת על מה שיש, מה שכבר קיים וקודם לא ראינו, והדברים פשוטים יותר. אפשר אפילו להכריז: "אני בתקופה של מציאה עצמית", וליהנות מהפירות.
נבראנו באור
מציאה היא גם מה שמתרחש אל מול נרות חנוכה. מיד אחרי ההדלקה, האיסור לעשות מלאכה מעמיד אותנו במצב לא רגיל של אי־עשייה, מפסיקים לחפש כל־כך.
ימימה קוראת לעבודת הנפש "מלאכה", והמשמעות היא בעצם לעמוד חצי שעה מול הנרות בלי לעשות שום עבודה פנימית. בלי לרצות לתקן דבר, בלי לשפר אותו, בלי לרשום וללמוד איך להתקדם הלאה. פשוט לעמוד לעצמי, להתקיים בלי הצדקה. רגע פשוט, חשוף, יקר מאוד. רגע שבו כל מה שהיה עד עכשיו, כל מה שעכשיו, וכל מה שממני והלאה – יפה ומאיר. רגעים של מציאה עצמית.
כשאני עומדת בשקט, בלי תנועה פנימית, הנוכחות של מה שקיים ברגע הזה מתעצמת מאוד. אפשר לעבור סנטימטר אחר סנטימטר ולגלות כמה אור יש בכל תחום בחיי, אור שאינו תלוי בי, אור שפשוט קיים. "יש לגלות את האור מתחת לכל חסר, כי נבראנו באור" (על־פי ימימה). רגעים של שתיקה יקרה בהם ניווכח לדעת שלא משנה מה עשינו ומה נעשה, מה יש לנו ומה חסר, אנחנו נבראנו באור. לא לגעת, לא לעשות, רק לפקוח עיניים ולגלות.
רק הקדוש ברוך הוא ואני
ותפילה.
אמנם, ראוי לדייק ולשאול איך אפשר שתפילה אל מול הנרות אינה נחשבת שימוש באור שלהם, אבל בכל זאת ניתן לנו לימוד מגדולי ישראל על תפילה מול הנרות.
אחד הרגעים הכי יקרים בשנה בשביל מי שטרם הקים בית, לדעתי, הוא דווקא ערבי חנוכה שבהם אין עם מי להדליק נרות. ואני גם משתדלת להמליץ למי שזה לא קשה לו מדי, להשתדל להדליק ערב אחד לבד. לשבת קרוב אל הנרות, להתהפנט אל האש, להתפלל כמו שמתפללים לאורך – בהתחלה על מה שנחוץ ודחוף וצריך, ואחר כך כמו להתערבב עם התפילות, להתבשם מבקשות שלא חשבנו שנצטרך, לצחוק מן ההגיגים הפנימיים והכנים שעולים כשרק אני והקדוש ברוך הוא לבד.
לשבת שם עד הרצרוצים האחרונים, עד שבבת אחת הנר כבה והעשן מסתלסל במהירות למעלה, לוקח איתו את כל הבקשות, מעיף את התקרה עד לשמים, ונותן תקווה להמשך שנה מאירה וטובה.
חנוכה שמח, ומלא ברכה.