מכירים את גרסת הניגון הממזג שני פסוקים "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת… כי יש ה' בקרבנו", החיבור הזה הוא מדהים!
מתחילים מאסתר, ברגע בו היא כביכול 'נכנעת' למרדכי ומסכימה ללכת למלך. ממש להתאבד בזה ובבא… ומסיימים בתשובה לשאלת עם ישראל במדבר "היש ה' בקרבנו אם אין".
אסתר מלמדת אותנו לבוא אל המלך ה' יתברך, אשר לא כדת.
כל כך הרבה פעמים אני מרגישה לא ראויה להתפלל, לא ראויה לבקש. כי כעסתי מאוד על בעלי והילדים או על מישהי בעבודה; כי לא התאמצתי מספיק כדי שבעלי ילמד, כי אמרתי לשון הרע עסיסי על שכנה, כי אני לא מספיק יעילה בבית, סתם כי אני במציאות רחוקה כזאת.
ו… אודה על האמת, לפעמים אני מרגישה פינה קטנה בלב שמרגישה שה' קצת רחק ממני בעצמו. הוא לא קורא לי כבר שלושים יום.
עם ישראל בכללותו, במציאות של ריחוק מה', של הסתר פנים. אין אתנו עדיין נביא, ולא אתנו יודע עד מה. בייחוד בתקופה הזאת הכל מבולבל ולא ברור. נראה כאילו משהו במערכות המושגים שלנו הבסיסיות שלנו מתערער כל כך.
אז אולי ה' כבר לא קורא לנו?
ואנחנו? מסכימים להתאבד על ה'!
להתמסר, למרות שאנחנו לא מבינים מה זה המרחק הזה, בלי נבואה וללא סנהדרין. יש צער בעולם, ופחד. יש חולים ואלמנות. ויש מוטציות מתרבות מסביב לעולם.
להתמסר ולחשוב שוודאי הוא כן אוהב אותנו, למרות המסך המבדיל והכואב. למרות שהיצר הרע מצליח כל כך לטשטש את הקדושה ואת מציאות ה' בעולם.
מאיפה הכוח הזה להתמסר?
כי יש ה' בקרבנו!
זה הכוח שלנו להילחם בעמלק!
מתי עמלק הגיע? כשהיה לנו ספק אם ה' בקרבנו.
מתי הוא ילך סופסוף? כשנרגיש במאה אחוז, שלא משנה מה קורה במציאות, יש ה' בקרבנו!
וגם אם יש פער בין המחשבה וההרגשה הזאת ובין מה שקורה בשטח – אנחנו ממשיכים להאמין.
ככל שהפער בין מראה עינינו לאמונת לבנו יגדל, ובכל זאת נצליח להמשיך להחזיק באמונה, להתפלל ולהתחבר לנקודה הפנימית שלנו שיודעת שיש ה' בקרבנו ממש – כך ילך כוחו של עמלק ויתמעט.
אני באה אל המלך שלי לא כדת. לא כי קיימתי את כל המצוות בפרטיהן ודקדוקיהן. השתדלתי, אבל לא מאה… אני לא באה כי אני האמא המושלמת שתמיד מאירה פנים ומכינה אוכל לפני שהילדים מגיעים. אני לא באה כי אני הצדיקה של העולם.
אני באה כי אני מאמינה שיש ה' בקרבנו!
שהוא רוצה בנו מאוד מאוד!
שנזכה להרגיש את זה בפורים, ולמשוך הארת פורים לכל השנה.
