"ואת מרגישה שאת מצליחה לעשות את זה, גם כשאת קצת בדיכאון?"

בעקבות הטור הקודם פנו אליי כמה מתמודדות יקרות שמחפשות אור בקצה המנהרה, וביקשו לשמוע מה עזר לי. שיתפתי אותן בלימוד הכי חשוב שלי מהשנים האחרונות, שהיטיב אִתי פעם אחר פעם ואף הציל אותי מהידרדרות לדיכאון נוסף: הוויה. כתבתי על כך טורים רבים וארוכים, ולכן כאן רק אתמצת בקצרה: מחַוה אִמנו ומבשרי למדתי שהמקום שדרכו אנחנו הנשים מגיעות לטוב לעצמנו ולעולם – הוא הוויה (being): הימצאות בתוכנו, במקומנו, בתוך קווי המִתאר שלנו, בַּהווה שלנו. זו תורה עמוקה ורחבה שאי אפשר לסכם בפִסקה, והיא דורשת תִרגול עד מאה־ועשרים, אבל שווה כל רגע.

אחת הנשים שאלה, בצדק רב, את השאלה שבראש העמוד.

איך בכלל אפשר, תוך כדי פרפור במי התהום, כשהראש אטום מרוב שרע והתחושה היא שאין בפנים כלום, להתחיל להתרכז פנימה?

זו עבודה תובענית ביותר גם ביומיום, ופי כמה בעיצומה של מצוקה נפשית איומה. כך יוצא שדווקא כשהיא הכי נצרכת – גם הכי קשה ליישם אותה.

מכיוון שזו הייתה הפעם השלישית בשבועות האחרונים שנתקלתי בקושי הזה, של עבודת נפש שנדרשת בדיוק ברגעים הכי מעורערים (ממש לא רק בדיכאון) – הבנתי שהגיע הזמן לטור 🙂

הרעיון שאני גיליתי לאורך השנים, הוא עבודת הבין־לבין.

בזמן נפילה באמת קשה עד בלתי אפשרי אפילו להצליח להיזכר מה לעשות (/להיות…), אבל בין נפילה אחת למשנהָ זה בהחלט אפשרי.

אני אימצתי לחיים שלי את עבודת ההוויה ביומיום. ככה אני משתדלת לחיות. כשאני מתאמנת על זה בשגרה, ולא רק במצוקה (אף שמצוקה היא תמיד תזכורת מצוינת ליישור ההגה אחרי שסטיתי מהנתיב שלי) – יש לי הרבה יותר כוחות נפש, יכולת ריכוז ונקיוּת בראש כדי להתדייק אליי. זה הופך לחלק מהחיים שלי, ואף על פי שההוויה לעולם לא תהיה האוטומט שלנו כנשים (להבנתי) – ככל שעובר הזמן אני נהיית מיומנת יותר בדרך החיים הזו והיא נמצאת יותר ויותר בהישג לבי.

כששבים לעצמנו בין־לבין, בפרקי הזמן הרגועים שבהם התנודות של הגרף רגילות וסבירות, זה עוזר להגיע אל הזוויות הדוקרות באופן אחר:

א. קודם כול, יש פחות נפילות. כשאנחנו נותנים לעצמנו מקום ביומיום, ומדכאים פחות את התחושות שעולות בגרון – אנחנו פשוט מציבים את החיים שלנו רחוק יותר מהתהום.

ב. גם כשיש נפילות, הן פחות עמוקות וממושכות. התחושה עדיין יכולה להיות נוראית, אבל כשמתורגלים בהוויה – גם תוך כדי נפילה עדיין נשארת רגל אחת (או לפחות חצי בוהן) מחוץ לערפל, ואיזשהו תא במוח מסוגל לזהות את הסיטואציה באופן יותר נקי ומאוזן. זו חצי גאולה.

ג. וגם תוך כדי נפילה – כן, אפילו אז יש יותר אפשרות להשתמש ביכולת ההוויה שקנינו בּעִתות שלום. זה אחד הכלים שהצטיידנו בהם לדרך, ולכן הוא נמצא בקרבת מקום, זמין לנו יותר.

זה מה שעזר לי כל השנים האחרונות, אבל רק עכשיו גיליתי שעבודת הבין־לבין נכונה בעצם לכל התמודדות. הרי תמיד בעיצומו של ניסיון הנפש חנוקה וקשה לחשוב בצלילות, ולכן הזמן העיקרי של העבודה הפנימית הוא בין הגלים.

הבנתי את זה כשלאחרונה חברה התייעצה אִתי לגבי המתבגרת שלה, שהייתה במצוקה גדולה – היא דיברה אליה בצורה גועלית, ותוך כדי כך ביקשה ממנה לקנות לה גלידה שתנחם… החברה לא ידעה מה לעשות: מצד אחד היא מרגישה מושפלת, ומצד שני כן רוצה לתת לבת שלה, שכאובה תקופה ארוכה, תחושה שהיא מחובקת בכל מצב. אבל היא פשוט לא מסוגלת – אם תיענה היא מרגישה שהיא מצטרפת במו ידיה ליריקה על עצמה!

לי היה ברור שאם כרגע, בהווה ובהוויה, יש בה התנגדות – אסור לה לשתף פעולה. זה יהיה הדבר הלא־נכון לעשות, גם לה וגם לבִתה.

אלא שדווקא מתוך היכרות עם הנפש, ידענו שתינו שלפעמים ההתנגדות לא הכרחית ונובעת מאי־דיוקים פנימיים שאפשר לתקן. באמת יכול להיות שהליכה עם ה'אנטי' הנוכחי תהיה נאמנה רק ל'אני' החיצוני ולא לפנימי, אבל מה שנכון הוא לא להתעלם מהאחד או להדחיק את האחר, אלא להתייחס לשניהם. אם בהווה התחושה שלה רעה – תהיה עבֵרה לפגוע בה; אבל בין־לבין – אחרי שתירגע מהפגיעה הזו, ולפני ההתפרצות הבאה של הבת – היא יכולה להתבונן בשקט במה שנמצא מאחורי הקלעים, להבין יותר מאיפה נובעות התחושות שלה ולעשות עבודת נפש שאולי תביא אותה להתמודדות הבאה בתחושה אחרת. ייתכן שזה יאפשר לה אפילו 'רק' למצוא פתרונות טכניים שייטיבו עם שני הצדדים וכן יתיישבו על ליבה במקום לפצוע אותו (לדוגמה: במקום לטרוח ולצאת לקנות גלידה – להביא משהו טעים שיש בבית, עם פתק שמביע את ההרגשה – גם האוהבת וגם הפגועה – באופן קרוב. רק מה שהיא מסוגלת בטוב).

ואז ה' הוריד לי אותו פתרון, שלכאורה אני מחזיקה כבר שנים, לגבי תחום נוסף: התפילה.

לאחרונה חטפתי אכזבה כואבת, כשאחרי הרבה תפילות ותקוות – ה' לא נענה לי כמו שביקשתי. הידרדרתי ליומיים של מיני־דיכאון והרגשתי איום. ידעתי שהַיָּשָׁר וְהַטּוֹב הוא לפנות אליו, לדבר אִתו, ופשוט התקוממתי נגד זה. להתרפק על מי שדחה אותי? להתמסר אליו? כבר היה לי ברור בשכל שזה הפתרון היחיד, אבל לא הבנתי איך! אחרי כמה ימים, כשהתרככתי קצת, חשבתי פתאום שבעצם עבודת הבין־לבין נכונה גם לתחום הזה: אם ביומיום הרגיל שלי אכניס הרבה יותר דיבור קרוב לה', הרבה יותר הסתמכות עליו ותחושה של קִרבה – זה יתבטא בעז"ה גם אם חלילה יכאב יותר. ניסיתי, וזה שימח אותי. תכל'ס אני מאמינה שזה המַרפא האמִתי היחיד.

…אז מה התשובה שלי אלייך, מתמודדת יקרה? תשובת הבין־לבין.

לפעמים זה אומר לנשום עמוק ולדחות את העבודה, והרבה פעמים זה אומר – עכשיו 🙂